בתוך החושך הנורא של האסון הלאומי שבא עלינו, צריך לחפש נקודות של אור, אחרת נשאבים. ההזדהות, העזרה ההדדית. זה הכוח הגדול שלנו, זו נקודת האור
איזה מין טור כותבים בימים כאלה? על מה כבר אפשר לכתוב? ובכלל, למי יש חשק לכתוב, או לקרוא. התבלטתי ביני לבין עצמי, בזמן שכולנו שרויים בכאב עצום של אסון לאומי. הצער על אלו שאינם מפלח את הלב. הצפייה בטלוויזיה ובחדשות רק מכהה את הכאב. אי אפשר להאמין שאנחנו חיים בסרט רע שכזה, עם אלפי פצועים, עם חטופים ונעדרים רבים ו-1200 הרוגים, נכון לעכשיו.
זה מסוג הסרטים שאני שונאת לראות, גם כשהם רק תסריט אלים. המחשבה על כל המשפחות שאבדו את יקיריהן, או שלא יודעות מה עלה בגורלם, קשה מנשוא. איזה אסון נורא קרה לנו בחג הזה.
בבוקר החג, כשיצאתי לקידוש הקהילתי של שמחת תורה, התחילו הדיבורים על האסון והסיפורים המזעזעים על מה שקורה בדרום. הרבה גברים ובנים כבר קיבלו צווי 8 והאווירה נעשתה עצובה והיה קשה לנשום ודאגה מילאה את לבנו. הריקודים כבר לא היו ריקודים של שמחה, אבל כולם התכנסו לחיבוק וריקוד של תפילה חזקה לשמירה על החיילים, להחלמה מהירה של הפצועים ושהאסון הזה ייעצר.
הנה עברו כבר כמה ימים וממדיו של האירוע הזה רק גדלים ובתוך הסרט הרע הזה, האמתי והחשוך, אני מנסה לחפש נקודות של אור. כשאני רואה מסביבי את כל האנשים שנרתמו לסייע, לחבק, לחזק, הרבה מאוד ההתארגנויות של אוכל ופינוקים לחיילים, למשפחות מהדרום, למשפחות שהאב או הבנים מגויסים. כל אחד נרתם לעשות משהו. מאפים מתוקים, אוכל אירוח בבתים, רכישת גרביים, גופיות, מטענים ועוד. הנתינה וההירתמות הזאת של כלל החברה מרגשת ומחזקת ומאירה במעט את החושך הגדול.
חמ"ל פינוקים
אני מרגישה צורך לספר דווקא על כל הטוב הזה שאני רואה מסביב, על האהבה הגדולה והדאגה, שאנשים מפזרים בימים האחרונים. עם צאת החג, בני הנוער בכל הארץ יצאו לסייע בפירוק הסוכות, בבייביסיטר למשפחות, סבבי טלפונים לוודא שכולם בטוב, חיילי מילואים יצאו להילחם, כיתות כוננות, צוותי רפואה, כולם רוצים להיות חלק. התחילו להתארגן חמ"לים לפינוקים וסיוע שהרי ידוע שאין תרופה טובה יותר ללב כואב מלהיות עסוקים בטוב.
נכון שאי אפשר להתעלם מכך שיש גם הרבה ביקורת ותהיות על איך קרה ומי אשם והמחדלים, אבל אני, באופן אישי, כרגע, רוצה לשמוע רק מילים מחזקות, סיפורי גבורה ועשיית טוב. אני לא שואלת שאלות, לא מחפשת תשובות ובעיקר רוצה להצליח לנשום, להרגיע את הדאגנות שרק מתגברת אחרי אירוע קשה שכזה.
חטפנו השבוע מכה קשה וכואבת שייקח לנו זמן רב לרפא את הפצעים. כולנו נחבלנו קשות, מי באופן אישי ומי בנשמה והיה אפשר להרגיש את זה בכל מקום ואצל כולם. הסתובבתי יום אחד בטבריה. הייתה תחושה קשה בעיר. חנויות סגורות, מעט מכוניות על הכביש. לא כי אנשים פחדו, פשוט כי לאף אחד לא היה חשק לצאת, לעבוד, למכור ולקנות אחרי אסון שכזה. זה אסון של כולנו. אין ספק שאנחנו עם של אלופים בעת צרה, בהזדהות, בעזרה ההדדית. זה הכוח הגדול שלנו, זו נקודת האור, בתוך החושך הזה והלוואי שנצליח לרפא את הפצעים ולחזור לשגרה, כי אף אויב לא יכניע אותנו. אנחנו עם הנצח, כוחנו באחדותנו ואנחנו חייבים לנצח.
