החלטתי על שינוי ולקח לי שבועות לספר עליו, להיות שלמה אתו וללכת עם הלב, כי בסוף, הלב שלנו הוא מצפן ואם הוא מכוון למשהו, אז צריך להניח את הפחדים ולזרום
כבר תשע שנים שאני בעלים של עסק, בעלים של מסעדה ואני הכי לא קוראת לעצמי מסעדנית. אני מעדיפה להגיד "יש לי בית קפה". זה נשמע לי מגניב יותר. לעולם העסקים, נכנסתי די במקרה. מודה שזה היה חלום שיהיה לי עסק עצמאי משלי, אבל התגשמותו הגיע אליי בדרך המקרה, בלי שום הכנה מראש.
הייתי בת 36, עם 5 ילדים. השלישית, אפרת ז"ל, נפטרה ממחלת לב, כמה שנים קודם. מיד לאחר השבעה שלה, נכנסתי לתפקיד חדש. הייתי מנהלת קהילה ביישוב שלי. זה תפקיד עם הרבה עשייה והובלת תהליכים, אבל עמוס בהתעסקות עם אנשים ואני, שביליתי כמעט שנה עם תינוקת חולת לב בבית, ואחר כך איבדתי אותה, לא הייתי בנויה לכזה תפקיד. מלאת אמוציות ושבורת לב, התחלתי לעבוד בטורבו, בלי להסתכל הרבה מסביבי. הייתי אבלה מדי וכואבת מדי. אחרי שנתיים לא פשוטות, פיניתי את מקומי ויצאתי לחפש משהו שיבריא את נפשי.
זה לקח זמן, אבל ביום אחד, ככה משמים, קיבלתי הצעה לקחת על עצמי את בית הקפה. בלי שום ניסיון בתחום, בלי הון עצמי ואפילו בלי לאהוב לשתות קפה הפוך, הימרתי על המהלך. בתמיכתו הרחבה של האיש שלי, כמובן, הלכתי על זה. מהר מאוד, הרגשתי איך הלב שלי, השבור, הכואב, מתחיל להתרחב ולהתמלא. עבדתי ימים שלמים, מבוקר עד לילה, שטפתי רצפות, מִלצרתי, ניהלתי ואהבתי כל רגע. האנשים הרבים שהגיעו שימחו אותי ואני שימחתי אותם והייתי מאושרת. הרגשתי שהמקום הזה שקיבלתי לעצמי הוא מתנה, תרופה ללב המדמם שאיבד בת, מקום שגורם לאנשים טוב. אוכל משמח מחבר לבבות, אנשים מגיעים כדי להירגע, להיפגש, לחגוג ואני הרגשתי בת מזל. נתתי וקיבלתי הרבה אהבה.
תיקון
גם למדתי שיעור גדול לחיים ביחסי אנוש, בעיקר ובטפל בחיים, איך להגיד ביקורת, איך להתאכזב, אבל לא לעשות עניין כל כך גדול ואיך לכבד את נותני השירות. הסתכלתי על האנשים מהצד ולמדתי המון עליהם ועל עצמי. עשיתי תיקון. היו עליות ומורדות, כמו בכל עסק, תקופות טובות, תקופות חלשות, חיפוש תמידי אחרי עובדים. הרי מדובר בעסק של מזון ובגולן, אבל ב"ה, הרבה השגחה עליונה ואנשים טובים שהקיפו אותי גרמו לזה להצליח.
עם השנים, התחלתי להרגיש עייפות. עבודה יום-יומית מבוקר עד לילה אינה פשוטה וכרוכה בוויתורים רבים. נכון שלא הייתי פיזית בעסק כל היום, אבל גם כשלא הייתי – הייתי…
הצ'יפסר הפסיק לעבוד, החשמל קפץ, שוטף הכלים לא הגיע, הטבח כועס, למלצרית כואבת הבטן והיא חייבת ללכת הביתה והמסעדה מלאה, לאישה אחת הסלט לא טעים והיא כועסת, הגיעו מלא אנשים בהפתעה ואין מספיק עובדים, לא מצאו את המפתח ואני חייבת להגיע ב-24:00 בלילה לנעול… בקיצור, אחריות בלי הפסקה. אז אחרי שבע שנים, התחילו מחשבות. שנת שמיטה, מנוחה, שינויים, התחדשות ולא הצלחתי למצוא את הדרך הנכונה לי.
שינוי
פתאום, ביום בהיר אחד, אחרי אתגרים במציאת עובדים, הבנתי שמישהו מלמעלה מכוון אותי לעשות שינוי והלב כל כך חיפש שינוי. לא פשוט לעשות שינוי בעסק כמו שלי, אבל החלטתי על השינוי ואז לקח לי שבועות לספר עליו, להיות שלמה אתו וללכת עם הלב, כי בסוף, הלב שלנו הוא מצפן ואם הוא מכוון למשהו, אז צריך להניח את הפחדים בצד ולזרום. מקסימום, זה לא יצליח.
האמת היא שאני מרגישה שעשיתי את הצעד הנכון, למען עצמי. מבית קפה שפתוח כל יום, מבוקר עד לילה, החלטתי לשנות לבית קפה של בוקר ולאפשר לעצמי, אפילו לתקופת ניסיון, חיים רגועים יותר, עם זמן חופשי להמשיך להגשים עוד חלומות שמחכים לי. לפנות יותר זמן למשפחה, לילדים, לאירועים משפחתיים שלא פעם נאלצתי לוותר עליהם בגלל העבודה. פתאום, אני מרגישה שיצאתי לחירות, למרות שאף פעם לא הרגשתי בעבדות, אבל התחושה הזאת, של יום עבודה שנגמר אחר הצהריים, היא תחושה ששכחתי מה היא וגורמת לי להרגיש טוב.
הבחירה ללכת עם הלב ולהאמין שזה הדבר הנכון לי משמחת אותי. השבוע, הייתי בהרצאה של יובל אברמוביץ, שמלמד איך לצעוק חלומות ולהכין רשימות של משאלות ולקדם רעיונות. הרצאה מעוררת השראה. תמיד צעקתי את החלומות שלי ואת חלקם אף הגשמתי, אבל פתאום, שמתי לב שבזמן האחרון, כשמאסתי בחיפוש אחר עובדים, אמרתי בכל הזדמנות שהחלום שלי זה לפתוח את העסק לחצי יום, ולאפשר לעצמי ערבים חופשיים. אמרתי ולא חשבתי שאבצע, והנה זה קורה. חלומות מתגשמים, אמרנו? אז הפכתי לבית קפה של בוקר ועשיתי שינוי טוב לעצמי. מקווה שהשינוי הזה יהיה גם כלכלי ושאמשיך לעשות טוב, לארח, לשמח ולפתוח ולמלא לבבות.
