עבדה כפקחית מזיקים בכותנה, בחקלאות בחווה בפורטו ריקו והייתה מורה ב"נופי גולן", אבל היא בעיקר "missגרת" של הגולן. האורחת שלי לשבת היא יפעת פלד
קצת על עצמך
"יפעת פלד, רגע לפני החלפת קידומת של אמצע החיים, נשואה לאייל. יש לנו שלוש בנות מופלאות".
מגורים
"מושב אניעם".
איפה נולדת וגדלת?
"נולדתי וגדלתי בקבוצת כנרת. דור שלישי לראשוני הקיבוץ שהגיעו מליטא ודור 12 בארץ למגורשי ספרד. למדתי בתיכון 'בית ירח' וחזרתי ללמד שם, יום אחרי שהשתחררתי מהצבא.
בצבא שירתי כמש"קית ת"ש בגדוד שריון בסיני ושם פגשתי את אייל, ירושלמי, שהיה פשוט שריונר. חטפתי אותו לכנרת ויצאנו ללימודים בירושלים. למדתי ארבע שנים במחלקה לאמנות ב'בצלאל' והשלמתי שנתיים נוספות במכון 'כרם' לתעודת הוראה אינטגרטיבית.
"לאחר הדלקת נרות ושירים על המלכה שירדה אל בקעת גינוסר, כל אחד קיבל קוביית שוקולד. בקצה כל שולחן, עמדה קופת חיסכון של הקרן הקיימת לישראל, עם פסי תכלת של דגל ישראל. כל ילד בתורו שלשל לתוכה מטבע של אגורה"
"בשנת 1991, קבענו את ביתנו באניעם ואני התחלתי ללמד ספרות, קולנוע ואמנות ב'נופי גולן'. בשנת 97', כשיצאתי לשנת שבתון, החלטתי לעשות קצת סדר במחסן הנשכח וחיפשתי פתרונות מסגור לציורים. הקמתי את הסטודיו למסגרות לתמונות ומאז הכול היסטוריה".
עיסוק
"יוצרת מסגרות, בסטודיו למסגרות 'missגרת', בכפר האמנים אניעם. בהתחלה, שילבתי בין עבודתי כמורה לסטודיו וב-2013, נסחפתי בגל הפיטורין הגדול שאירע ב'נופי גולן' ונשאבתי כל כולי לתוך המסגרת החדשה בחיי וכבר 22 שנים שאני 'missגרת' של הגולן.
"בסטודיו שלי בכפר האמנים, שאייל הקים עבורי, אני מייצרת מסגרות, פשוטות ואמנותיות יותר. מחדשת ומגשימה חלונות לתושבי הגולן, הארץ כולה ולחו"ל".
איך נראה יום שישי שלך?
"הסטודיו/ גלריה שלי, במיקומו בכפר האמנים, מאלץ אותי לפתוח את דלתו בשישי ושבת. ביומיים אלו, אני בסוג של מנוחה ורגיעה. לא מכינה מסגרות, רק מחכה שיבואו לאסוף את העבודות שייצרתי במהלך השבוע. בשבת, מרגישה על תקן של קוף בגן חיות, למבקרים בכפר האמנים.
"למזלי נתברכתי באייל, שאוהב לבשל ולפנק ומביא לידי ביטוי את היצירתיות שבו בבישולים לשישי שבת ולהמשך השבוע. ההכנות מתחילות כבר בחמישי בערב, עם רשימת קניות והזמנות, לכל אחת מהבנות. על השולחן, סוגי סלטים ותבשילים לפי הסגנון שנבחר. "כשמתאים לתפריט, גם חצי קילו חומוס, שרק תום יודע להכין ב'רק חומוס'. הכול מתובל בתבלין מיוחד של אהבה, תבלין שהוא גם מרדים".
איך נראה שולחן השבת שלכם?
"בערב שבת, אנחנו נוסעים להורים שלי בכנרת. כשמגיעים, השולחן כבר ערוך עם מפה לבנה, יין וחלה. אבא שלי מחכה לכולם ועורך קידוש כהלכתו, כיאה לבן של רב מכובד".
עם מי היית רוצה לשבת בשולחן שבת?
"הייתי מסוקרנת להושיב אתנו בשולחן השבת את הסבא הירושלמי הזה, שהיה רב מקובל עם סיפורים ונפלאות מהקבלה המעשית. לצערי, הוא נפטר כשהייתי בת 10 ואת עלילותיו אפשר לשמוע בקולו, רק בטייפ של סלילים גדולים, של פעם".
זיכרון משבת
"אחר הצהריים של יום שישי. בשעה 16:00, מתאספים כל ילדי בית הספר בכנרת ב'צריף' (חדר האוכל של הילדים), כולם רחוצים,(כולל צמר גפן טבול בשמן לניקיון האוזניים), מסורקים למשעי ובבגדים לבנים, לקבלת השבת.
"לאחר הדלקת נרות ושירים על המלכה שירדה אל בקעת גינוסר, כל אחד קיבל קוביית שוקולד. בקצה כל שולחן, עמדה קופת חיסכון של הקרן הקיימת לישראל, עם פסי תכלת של דגל ישראל. כל ילד בתורו שלשל לתוכה מטבע של אגורה ורשאי היה ללכת לחדר ההורים ולרוץ לתפוס שולחן בחדר האוכל לארוחת השבת, שתמיד כללה מרק צח, עוף מכובס, אורז דביק וצימעס".
מה לא יודעים עלייך?
"לא יודעים עליי הרבה דברים… עבדתי שבע שנים כפקחית מזיקים בשטחי הכותנה של כנרת, בסירין. חצי שנה התרוצצתי בשדות מלונים, עגבניות ופלפלים, בחווה של ישראלים בפורטו ריקו.
"יש לי תואר מאסטר ברייקי ואני מטפלת בבני משפחתי. אני הספרנית בהתנדבות של אניעם, כבר 28 שנים".
מהו החלום שלך?
"אנשים אומרים לי: את כבר מממשת את החלום שלך! זה נכון, חלקית. אני עצמאית ונהנית מעבודת כפיים יצירתית. אבל הייתי שמחה ליצור קצת יותר לעצמי".
מה את הכי אוהבת בגולן?
"את האוויר, המים, השקט, שקיעות השמש ובעיקר, את האנשים".
מה את מאחלת לעצמך?
"מאחלת לעצמי להשתחרר קצת מהאינטנסיביות של העבודה התובענית, שמכווצת אותי לגבולות המסגרת.
"להצליח לייצר, בחדר העבודה הדחוס שלי בסטודיו, גם מקום לעצמי וליצירה הפרטית שלי.
לעוד שנים רבות של טיולים וצילומים, במקומות אקזוטיים על פני כדור הארץ. אף פעם לא להפסיק ליצור, בבריאות ושמחה".
