נו, מתי תתחתני? מתי תעשו ילד? באיזה חודש את? אה, סתם השמנת? תמיד יהיו מי שישאלו את השאלות חסרות הרגישות, שעטופות בספק דאגה, ספק רצון להעניק עזרה
לינוי אליאס–זדה
אנו נתונים ללחץ חברתי, למירוץ החיים. להספיק יותר. להשיג יותר. מעין תחרות,
בחברה הכללית, בכלל ובחברה הדתית, בפרט.
לא באתי לחדש לכם. רק מבקשת להאיר זווית ראייה חדשה, נוספת, על התמודדות מסוימת.
כשאת/ה רווק/ה ישאלו: למה את/ה לא מתחתן? כאילו מדובר בלחיצת כפתור.
בשעה טובה, התחתנתם? אחרי כמה חודשים, ישאלו: מה עם ילדים? יתחילו להסתכל לכיוון הבטן, לראות. להציץ.
כשיבוא הילד הראשון – ישאלו: מתי תרחיבו את המשפחה?
מי זה ישאלו? אתם בטח שואלים ומרימים גבה. כל אחד/ת שמרשה לעצמו להתעסק בחיים של אנשים אחרים.
תמיד יהיו מי שישאלו את השאלות חסרות הרגישות, שעטופות בספק דאגה, ספק רצון להעניק עזרה.
את לא שמה לב לשעון הביולוגי שלך? זמנך אוזל. אולי תתחילי להתפשר?
ד' אמותיו של הרווק פרוצות. כאילו מתנוסס על חייו שלט ענק – "הכניסה לזרים מותרת ואף רצויה".
לפעמים, השאלות המציקות האלה יכולות לבוא מהקרובים לו ביותר, משפחה וחברים,
שדואגים להוסיף לזה גם מבטים מרחמים.
בשם הדאגה, הכול מותר. אולי אפילו אפשר להגיד שזאת מצווה. ככה להיכנס בפרצה?
הרי אם יבוא אליכם זוג נשוי, עם בעיה מסוימת, אתם לא תגידו לו: "אני יודע מה הבעיה שלך!"
אבל אצל רווק/ה, תנדבו עצות. באיזו רשות?
השבוע, נאמר לי: "תעשי תואר שני אחרי שתתחתני ותביאי ילדים. האקדמיה לא תברח".
ההצעות והמבטים המרחמים מביאים לספקות ואתו מגיע הייאוש.
אולי תואילו להבין, שכל מתמודד עם אתגר, כזה או אחר, לא מבקש מלכתחילה את עצותיכם. מי ששלם עם החיים שלו, לא יתעסק בחיים של אנשים אחרים.
