טיול בשיר של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום "על כפיו יביא" וביקור בבית הקפה של עזורה, ליום ירושלים 

במוצאי יום העצמאות תשכ"ט (1969), שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, הופיעה בפסטיבל הזמר והפזמון זמרת צעירה, רבקה זוהר, שזה עתה השתחררה משירותה הצבאי כסולנית להקת חיל הים. בקולה הנפלא, שרה זוהר את שירם של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום "על כפיו יביא". השיר הגיע למקום הרביעי, היה ללהיט גדול והוכתר כשיר השנה.

יורם טהרלב כתב את השיר בהשראת מפגש, לצורך כתבה ל"במחנה גדנ"ע", עם נגר ששומר לאורך שנים על "כיסא אליהו", שאין לו דורש. הוא כתב על שלוש דמויות ירושלמיות – סנדלר, נגר ובנאי, הכמהים לבואו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה. 

לכאורה, שלושת בעלי המקצוע דומים זה לזה בציפייתם והוא כותב על שלושתם בחמלה ובאהבה. אך אני קורא את השיר אחרת. על פי הבנתי, יש הבדל תהומי בין הנגר והסנדלר לבין הבנאי. 

הנגר והסנדלר הם שני בטלנים, שיושבים בטלים מעבודה ומחכים לנצח לבואו של אליהו. הנגר כבר שנתיים אינו מנגר, איש אינו בא לקנות והוא חולם שהוא יבנה כיסא לאליהו שיבוא ועל כפיו אותו יביא לאליהו הנביא. כמו הנגר, גם הסנדלר, אינו עושה דבר. מדפיו הריקים מלאים באבק וכבר שנתיים, מונח המרצע בשק. ומה הוא עושה כל הימים? יושב וחולם שהוא תופר את הנעלים שבן על הרים ינוו רגלי המבשר ועל כפיו אותן יביא לאליהו הנביא. 

הם חולמים, הוא עושה

הבנאי הוא היפוכם המוחלט. האיש כבר "לגמרי לא צעיר" וכבר שבעים שנה הוא בונה את העיר. הוא בנה הרבה בתים בכל פינות העיר. גם לו יש חלום. חלומו הוא להניח למקדש את אבן הפינה. 

כמו הסנדלר והנגר, גם הבנאי חולם על גאולת ישראל. אך בעוד ציפייתם של הנגר והסנדלר פאסיבית, הם אינם עושים מעשה, אלא ממתינים לנס, הבנאי מביא במו ידיו את הגאולה, בכך שהוא בונה את ארץ ישראל ואת ירושלים. 

הסנדלר והנגר חולמים שיביאו את יצירתם על כפיהם לאליהו. אצל הבנאי, אליהו בכבודו ובעצמו הוא שיביא על כפיו את אבן הפינה. "על כפיו אותה יביא אליהו הנביא", בניגוד לשני הבתים הראשונים, "על כפיו אותו יביא לאליהו הנביא". מהי המשמעות של ההבדל הקטן-גדול הזה? הם חולמים, הוא עושה. הוא באמת מביא את הגאולה ולכן אליהו הנביא אכן יבוא בזכות מעשיו ויניח את אבן הפינה. 

אני רואה בשיר ביקורת על הציפיה הגלותית, הפאסיבית, החרדית לגאולה נִסית והעמדה מולה של הציונות, שקמה ועשתה מעשה ובנתה את הארץ והביאה להקמת הבית השלישי – מדינת ישראל.

עזורה

הבאתי את השיר הזה לכבוד יום ירושלים ואזכיר שיר ירושלים נוסף, שיש לו משמעות אקטואלית מאוד, בעיניי, לימים טרופים אלה. השיר הוא שירו של יוסי בנאי "עזורה", שיהודה פוליקר הלחין למילותיו. 

עזורה הוא בעל בית קפה, בלב שוק מחנה יהודה בירושלים. בעבור יוסי בנאי, עזורה הוא התגלמות הירושלמיות. אם הלב, מרוב צמא, מרגיש חנוק, הוא יושב אצל עזורה בקפה. שותה אצלו קפה טורקי מתוק מתוק, או כוס של לימונד בטעם פרחים. עזורה, לכבודו, מפעיל קסטה ומשמיע מהטרנזיסטור צלילי ניגון של החזן ניסים שלום המיוחד, המסלסל שירי תפילה בקול חנוק.

בנאי מספר על השיחה הבלתי נגמרת ביניהם, שנמשכת מביקור לביקור. 

עזורה לי אומר, מתי תתפוס חכמה?

מתי תחזור לעיר שלך כבר, בן אדם?

הנה, תיקח אותי, נגיד, בתור דוגמה –

אותי מפה חי לא יוציאו לעולם.

והוא צודק, עזורה, באמת צודק.

מרוב בושה, געגועיי נאנחים.

אני יושב אצל עזורה, ושותק,

כמו סיפור, שלא נגמר בהמשכים.

בימים הרעים האלה, של חרפת הפינוי ההמוני והממושך, כאשר למעלה ממאה אלף ישראלים היו לפליטים במולדתם, אני מזדהה, כל כך מזדהה, עם מילותיו של עזורה:

אותי מפה חי לא יוציאו לעולם!