הספוקן–וורד הפך לתופעה סוחפת בשנים האחרונות. במרכז הקהילתי, התקיימו כמה סדנאות שירה מדוברת ולאחרונה, הבוגרים הראשונים יצאו לטבילת אש מוצלחת בהופעה, כאן בגולן
מאת: תמר ויינברג
בערב אביבי וקפוא במיוחד, יותר ממאה אנשים הגיעו לרחבה של בירה פס, כדי להתרגש ולפרגן וליהנות משירה מדוברת. שמונה עשר אמיצים (ואני ביניהם), בוגרי הסדנה, עלו על הבמה ופתחו את סגור לבם בחן, בכישרון ובהתרגשות. אבל תנו לי לספר לכם איך הכול התחיל.
המרכז הקהילתי, דרך "עיינות – יהדות ישראלית בגולן" ומחלקת הצעירים, יזמו מופע ספוקן–וורד של בוגרי הסדנאות הקודמות כולל רועי בירן (שעוד נשוב אליו), בנושא חושך ואור. במהירות האור, קניתי כרטיס והצטופפתי בבירה פס עם רבים אחרים וחייכתי והתרגשתי וכמובן שרציתי גם. אז ניגשתי למור וממש התחננתי, שיפתחו עוד סדנה. מור הבטיחה וכמה שבועות מאוחר יותר, יצא פרסום לסדנה.
למפגש הראשון, הגעתי עם מחברת חדשה והמון התרגשות ושמחתי לראות שיש עוד עשרים כמוני. מחולתה ועד מבוא חמה, מתיכוניסטית ועד פנסיונרית, בשלל משקלים, עיסוקים, אורכי שיער וכיסויי ראש. או במילה אחת: מגוון. בשתי מילים: מגוון רחב. מיד התחלנו לכתוב וגם להקריא.
אמנות השירה המדוברת כוללת סגנונות רבים, החל מהשירה המתחרזת, המשך בכתיבה מודרנית שאינה מתחשבת במשקלים וחריזה וכלה בסיפור, או אגדה. למדנו על הסגנונות השונים, התנסינו בהם, בכתיבה על נושא צר, לצד פתיחות לכל מה שמרגש את הלב.
הדגש היה על אותנטיות ונגיעה ברגש. למדנו אחד מהשני וצעדנו לפי אבני הדרך שהניח לפנינו המנחה, רועי בירן. חמישה מפגשים זה מסע קצרצר ממש, כשלוקחים בחשבון שמפגש ראשון הוא היכרות ומפגש אחרון הוא הגשת השיר
הדגש היה על אותנטיות ונגיעה ברגש. למדנו אחד מהשני וצעדנו לפי אבני הדרך שהניח לפנינו המנחה, רועי בירן. חמישה מפגשים זה מסע קצרצר ממש, כשלוקחים בחשבון שמפגש ראשון הוא היכרות ומפגש אחרון הוא הגשת השיר, כמעט שלא נשאר זמן להתקדם.
למרות זאת, הרמה הגבוהה שהופגנה על הבמה, באותו ערב קריר, העידה על איכותם של הכותבים. על איכות התוצרים מעיד הקהל שהתרגש באותו הערב ומזכיר לי זאת מאז, כשאני פוגשת אותם ברחבי הגולן. סיפורים מהעבר, תהיות מההווה, געגועים ופחדים היו שם וגם נגיעה בפוליטיקה ואהבה, הרבה אהבה. בין השירים המדוברים, היו גם שירים ששרים, על ידי צמד המוכשרים, איתי פסטרנק ואלעד אשור.
אני אוהבת את השירה המדוברת כי היא מגיעה בשפה דבורה, במילים של יום יום ועם זאת, מצליחה להיות שירה ולא דיווח סיפורי וכך מצליחה להגיע לסף הרגש, לגעת בשומעים ולהדהד. אהבתי להיכנס בדלת הסתרים אל נפשם של המשתתפים האחרים, להבין כאבים ולהשתתף בהתרגשויות. אהבתי לעמוד על הבמה ולדבר את מה שמציק לי בימים אלה.
תודה לרועי, על ההנחיה, למרכז הקהילתי, על ההפקה ועל ההקשבה לאורך הדרך ולבירה פס, על האכסניה ולכל מי שבא להקשיב. תודה למשתתפים האחרים, גם למי שלא עלה על הבמה. הייתה לי זכות גדולה לכתוב אתכם.
ניפגש בסדנת ההמשך!
