צוחקים בפרצוף של התעשייה, הוציאו סחרוף וטסה אלבום משותף, בלי סינגלים מקדימים, בלי יח"צ, ככה, בום. דווקא מאוד מתאים לתקופה. הרי שום דבר פה כבר לא דומה למה שהיה קודם, אז למה שזה יהיה
החיבור בין שני האמנים החשובים האלה ברור לי. שניהם אנשי גיטרה, עם קילומטראז' ארוך והישגי, שניהם כותבים ומלחינים בחסד, מפיקים לעצמם ולאחרים ובעיקר – שניהם מטיילים הלוך ושוב על הקו החמקמק שבין מזרח למערב. המינון של השילוב, זה כל הסיפור. מוכרחים לדייק את זה, ברמה של תפריט במסעדת–שני–כוכבי–מישלן, על המיקרון. לאו דווקא איזון קדוש, אלא מינון מדויק. לא מפני "מה יגידו" ולא כדי לרצות את כולם, אלא כדי להוציא משהו מושלם מתחת לידיים. זה קורה במטבחים, זה קורה במסגריות וזה קורה, כשזה קורה, גם במוזיקה, אצל סחרוף וטסה.
שני אלה באים מהעמדה הנוחה של אין–מה–להוכיח וגם אין למי. טסה כבש מזמן את המשבצת היוקרתית של אמן–גיטרה, זמר–יוצר, שרוקם מעשה אמן מוטיבים מזרחיים לתוך רוק מערבי. מזרחיים אמתיים, כן? לא ים–תיכון–עאלק. מזרחי אסלי, מבגדד, במלעיל. ברי, מה אפשר לחדש על ברי? נסיך–לנצח של הרוק הישראלי, יוצר ענק שרושם הצלחה ואיכות איפה שהוא שם את האצבע.
לא מפתיע, אם כן, שלא הם כתבו את הטקסטים כאן. סחרוף וטסה יכולים להישען אחורה בכורסה ולקרוא מה כותבים גלעד כהנא ("ג'ירפות", שכבר עבד עם טסה), אלי אליהו (לא מכיר, אבל כותב נהדר) ואהוד בנאי ואז לשבת ולהלחין את זה. בקרדיטים כתוב שהלחנים הם של ברי סחרוף ודודו טסה. אף פעם לא הבנתי איך מלחינים ביחד, למעט "יום אחרון" (שלונסקי) של חנוך ואריאל, שפשוט הלחינו שורה הוא, שורה הוא. זה שאני לא הבנתי איך זה קורה, לא מעלה ולא מוריד דבר.
מהטקסטים עולה אווירה עגמומית, התמחות של כהנא וסגנון ההגשה המחוספס של סחרוף וטסה משאיר את זה שם. אני במיוחד אוהב איך שברי מתיז את המילים שהוא שר. ההלחנות נהדרות, הסלסולים אל–דנטה, גיטרות, חצוצרות, חלילים וקולות של אפרת בן צור, זמרת עם איכויות קוליות יוצאות דופן
התרוצצתי קצת ברשת וראיתי שמבקרי המוזיקה עולים זה על כתפי רעהו בניסיונות לקשור כתרים ל"אלבום הכי טוב של השנה", "אחד הטובים בשנים האחרונות", "בעשור האחרון" וכך הלאה. אני לא מתלהב ממבקרי מוזיקה וכתפיים הרופא לא מרשה לי בכלל, בכל זאת, מאוד אהבתי.
