רוחות סערה של קיץ חורפי הן רקע טוב לערב של מחשבות על החיים, על חתונה שנייה של חבר ועל חיים שניים של מי שאיבדה את בעלה הראשון

שעת ערב, יושבת לכתוב את הטור הזה. יושבת על הספה עם כוס קפה ועוגת שיש נהדרת שאפיתי, כי התחשק לי ערב ביתי עם ריח של עוגה. בחוץ משתוללות רוחות עזות. מוזר, אני חושבת לעצמי, בסוף מאי רוחות כאלה, מחר צפויים שיטפונות בדרום. לא זוכרת קיץ חורפי שכזה. מה היקום מנסה להגיד לנו עם מזג האוויר המשונה הזה?

מנסה להתרכז בכתיבה, אבל דלתות נטרקות והרוח מפריעה לי ומטרידה את מחשבותיי. חשבתי על סערות שעוברות עלינו בחיים, חבר שלנו התחתן אתמול בערב, זו הייתה חתונה מרגשת, חתונה שנייה. אף פעם עוד לא יצא לי להיות בחתונה שנייה והופתעתי לראות חתונה רגילה: הכלה בשמלת כלה יפה וזר פרחים, החתן עם עניבה, חופה מושקעת ואולם יפה, ממש כמו בפעם הראשונה. זוג מתרגש ואוהב, שמייחל לחיים טובים, ממש כמו אז, כשהיו צעירים.

מצאתי את עצמי עומדת ליד החופה מזילה דמעה. התרגשתי מהמעמד הזה, שבו זוג שהתפרק לו הבית הראשון, בונה לעצמו את הבית השני. ראיתי את הילדים משני הצדדים, ראיתי חיבוק אמיץ ומיוחד בין הכלה לבת שלה וחשבתי על המורכבות הזאת של נוכחות בחתונה של אחד ההורים שלהם, בעבודה שיצטרכו כולם לעשות לבניין הבית החדש והמשפחה החדשה. התפללתי בכל לבי שהפעם זה יצליח להם יותר וימשיכו יחד עד 120.

מישהו שישב לידי בשולחן שאל אותי ממה אני מוטרדת. כנראה שיש דברים שרואים עליי ואי אפשר להסתיר. לא באמת הייתי מוטרדת, אבל היו לי מחשבות על החיים, על הדינמיקה שלהם, על הבחירה של הזוג הזה לנסות שוב ולעשות את זה בגדול, על האמונה שלהם שאפשר לתקן, להמשיך ולהצליח.

מצאתי את עצמי עומדת ליד החופה מזילה דמעה. התרגשתי מהמעמד הזה, שבו זוג שהתפרק לו הבית הראשון, בונה לעצמו את הבית השני. ראיתי את הילדים משני הצדדים, ראיתי חיבוק אמיץ ומיוחד בין הכלה לבת שלה וחשבתי על המורכבות

החיים חזקים מהכול

בשבת האחרונה, התארחה אצלנו ביישוב, במסגרת שבת קהילה, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, שאיבדה את בעלה הראשון באסון המסוקים, לפני 21 שנה. בהרצאתה, היא סיפרה לנו על ההתמודדות שלה עם האובדן של בעלה ועל הבחירה שלה להמשיך לחיות, להתחתן שוב ולהיות עסוקה בעשייה. יצאתי מהשיחה שלה מלאת התרשמות,

השראה ועוצמה מהאישיות שלה ומהדרך שבחרה. מצד אחד, היא ממשיכה להנציח את הבעל המת ומצד שני, היא בחרה להינשא שוב, ללדת עוד שתי בנות ולהמשיך בחיים. "החיים חזקים מהכול", זה משפט שאנחנו תמיד שומעים אחרי אסון. האדם מיסודו רוצה לחיות, לשמוח, למצות והבדידות קשה לכולם. טבע האדם לחיות בזוגיות, לבנות משפחה, לחיות בשמחה.

בערב הזה, כשהרוחות בחוץ סוערות, אני חושבת על השקט הזה והביטחון שהמשפחה והבית נותנים לנו, על המקום הבטוח הזה שכולנו שואפים אליו, על הרצון שלנו שהילדים ימצאו בני זוג ויתחתנו ויבנו גם משפחה לעצמם.

פעם בכמה חודשים, נתפס לי הגב. אני מתוסכלת וכואבת, מזעיקה את מטפלת הרייקי הצמודה שלי לטפל בי, לא מסוגלת לסבול את הכאב הזה של הגב התפוס. אני הולכת אליה לטיפול, היא מיד מסבירה לי שהגב לא נתפס לי סתם, זה תמיד אותו הסבר דרך אגב, זה סימפטום של משהו שהגוף מתריע עליו, זה מעיד על איזו סערה שמתחוללת בתוכך, לחץ, מתח.

נו, אני שואלת אותה, למי מאתנו אין לחצים סערות מתחים? היא נוגעת בי עם ידי הקסם שלה ואני מרגישה את ההקלה בכאב. למחרת, הגב משתחרר, אבל זה זמני, עד הפעם הבאה. גם הרוחות הסוערות בחוץ רוצות להגיד לנו משהו, להעביר איזה מסר, אין לי מושג מה, אבל הן בטח יירגעו עד מחר. בינתיים, הכנתי לי עוד כוס קפה ונשנשתי את שאריות העוגה, מקווה שהרוחות לא יפריעו לי לישון, אבל אני מרוצה שלמרות הכול יצא לי בסוף גם טור.