הגיבורים שבינינו – מיזם צילומי הפורטרט של הצלם מיכאל גלעדי. אורחת השבוע היא רוז בן שמחון, ניצולת שואה, תושבת קצרין, שחגגה החודש יום הולדת 87
מאת: מיכאל גלעדי
בשנת 1935, נולדתי בשם רוזה אורידה בעיר בון (Bône), עיר נמל בצפון מזרח אלג'יריה הצרפתית. במהלך מלחמת העולם השנייה, בחזית הצפון אפריקנית, העיר סבלה מהפצצות נוראיות של חיל האוויר הגרמני. הוריי היו דתיים ודאגו לילדים לכל צרכינו, למרות היותנו עניים ולכן לא הרגשנו מחסור. גדלנו שמונה אחים ואחיות וכילדים, לא ממש הבנו שמתרחשת שואה בקהילות היהודיות במזרח אירופה. הרגשנו את המלחמה בין צרפת לגרמניה הנאצית, אבל לא שמענו על השואה, כי ההורים לא דיברו.
כילדים, שרנו שירים נגד היטלר ומוסוליני, אבל לא ממש הבנו, כי היינו ילדים שגדלו עם הרבה חופש וממש לא היינו פוליטיים. אם היה מקרה שילד ערבי היה מקלל אחד מאתנו "יהודי מלוכלך!", היינו מיד עונים לו חזרה בפשטות "ערבי מלוכלך!". ההורים היו צרפתים גאים ולא היו מדברים על מדינת ישראל. גם הרבנים לא היו ציונים, כי הם פחדו שאם ילהיבו את קהילתם לעלייה לארץ, הם עלולים לאבד את הקהילה היהודית שהנהיגו ושפרנסה אותם.
בזמן המלחמה, הייתי רק בת שבע, אבל לפי הוראות הממשל הצרפתי, בתי הספר סילקו את כל התלמידים היהודים, במשך כשמונה חודשים. בזמן זה, חייתי אצל דודתי, בחווה מחוץ לעיר, למשך שלושה חודשים, בעיר בוז'ו (Bujault), בחדר אחד לכל המשפחה הגדולה שלי, כאשר בזמן זה ניסיתי להשלים את לימודיי שהחסרתי.
הנזירות היו קשוחות מאוד והכריחו אותנו להשתתף במיסה בכנסייה. מכיוון שהייתי קצת מרדנית, הסתובבתי עם הגב לכיוון הצלב ולכן קיבלתי סטירה חזקה, אבל לאחר המקרה הזה, לא הכריחו אותנו יותר לחזור למיסה
לאחר מכן, העבירו אותי ואת אחיותיי למקום לא רחוק משם, לבית נזירות קתוליות בעיר דוזרוויל (Duzerville). הנזירות היו קשוחות מאוד והכריחו אותנו להשתתף במיסה בכנסייה. מכיוון שהייתי קצת מרדנית, הסתובבתי עם הגב לכיוון הצלב ולכן קיבלתי סטירה חזקה, אבל לאחר המקרה הזה, לא הכריחו אותנו יותר לחזור למיסה.
התאהבתי בירושלים
לאחר התקופה הזו, חזרנו לגור באחד מהבתים הנטושים, במרכז עיר הולדתי בון. אחיותיי הגדולות עבדו עבור הכוחות הבריטיים ואני זוכרת שהזמנו קצינים לסעודות שבת והם הביאו לנו שוקולד טעים במתנה. מכיוון שהיינו די עניים, אני לעולם לא אשכח את הטעם של השוקולד הנפלא.
להוריי היה עסק למכירת בדים במרכז העיר, בין צרפתים וערבים. חנות בקומת קרקע והבית שלנו היה מעל החנות ובו חדר שבו כל הילדים ישנו יחד. בוקר אחד, בשמונה וחצי, כשהיינו כבר בבית הספר, חיל האוויר הגרמני הפציץ את העיר והבית שלנו חטף פגיעה ישירה ונחצה לשניים. אם הנאצים היו מקדימים את ההפצצה רק בחצי שעה, אני וכל אחיי היינו נהרגים במקום.
לאחר סיום התיכון, עבדתי כמורה ובגיל 22, התחתנתי. עברתי ללמוד משפטים בעיר הבירה אלג'יר (Algiers) למשך ארבע שנים וכעבור שנתיים, בשנת 1963, עזבנו את אלג'יריה, כמו כל שאר הצרפתים והתמקמנו בעיר ליון (Lyon) בצרפת, שם ילדתי את שני הילדים הנוספים.
כאשר בעלי נפטר ממחלת הסרטן, בשנת 1989, הרגשתי לבד ושנה לאחר שהבן שלי עשה עלייה לארץ, באתי כתיירת לבקר אותו ומיד התאהבתי בירושלים. לכן החלטתי לעלות ארצה לבדי, שנה לאחר מכן. לפני כשלוש שנים, עברתי מירושלים לקצרין, כדי להתקרב למשפחת בני הבכור, שגר בנטור. אני מאוד נהנית מחברות ושכנים דוברי צרפתית, אבל אשמח להכיר עוד דוברי צרפתית.
