בשבוע הבא חל יום איחוד ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, אחד הסמלים הגדולים ביותר לרעיון של אחדות ישראל. גם כשבני ישראל מחולקים לשבטים שלכל אחד דגל משלו, לא מדובר בפירוד אלא באיחוד, ביצירת יחידה אחת שבמרכזה אוהל מועד

בפרשתנו פרשת במדבר אנו מתחילים את ספר הפיקודים בו עם ישראל יוצר מסגרת מדינית וייחודית לפני הכניסה לארץ ישראל.
הקב"ה מונה את מספר בני ישראל ומצווה על הקמת צבא, מבן 20 שנה ומעלה כל יוצא צבא לישראל תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרון, כמו כן יוצרים מסגרת למיקומו של כל שבט ושבט במחנה ישראל כאשר במרכז נמצא אוהל מועד.
"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו" – השבטים מוקמו כל אחד ע"פ תפקידו וטבעו לבית אבותם, אומרים חז"ל שיעקב אבינו ארגן את בני ישראל מסביב למיטתו, וכך הדגם לבנים – לשבטים, סביב לאוהל מועד וזה גם היה מיקומם סביב ירושלים בארץ ישראל.
אומרים חז"ל שלכל שבט היה דגל שצבעו היה כצבע האבן שהיתה לו בחושן, וסמלו היה המהות הפנימית של כל שבט ושבט.
ראובן – צבע אדום, וסמלו דודאים.
שמעון – צבעו פטדה, וסמלו העיר שכם.
לוי – ברקת וצבעה לבן, וסמלם אורים ותומים.
אפרים ומנשה, שהם בעצם צאצאי יוסף – השהם שצבעו שחור, וסמלם נוף מצרי, ששם הם נולדו.
יהודה – נופך שצבעו תכלת, וסמלו אריה.
יששכר – ספיר, סוג של כחול חזק, וסמלו שמש וירח.
זבולון – יהלום, וצבעו לבן, וסמלו ספינה.
דן – לשם וצבעו כמו הספיר, וסמלו נחש.
גד – האבן שבו, וצבעו אפור וסמלו ספינה.
נפתלי – אחלמה, וסמלו איילה.
אשר – תרשיש, וסמלו עץ הזית.
בנימין – יושפה, וסמלו זאב.
אם נתבונן נראה שאכן לכל שבט יש קשר לסמל שעל דגלו ועל תפקידו בכלל ישראל,
לויים – אורים ותומים, שעבדו במשכן,
זבולון – ספינה, שהיה סוחר,
ראובן – דודאים, המסמל את פזיזותו וכו'.

בני ישראל התאוו לדגלים הללו מפני שראו את מחנות צבא של מעלה והתקנאו. הקב"ה אמר שיתן להם את מבוקשם בתנאי שיהיו כמו המלאכים שנותנים רשות זה לזה, כלומר: אין פרטים, אלא כולם כיחידה אחת בלי לבטל את הייחוד של כל אחד ואחד מהם

לכאורה כאשר אנו נותנים לכל שבט דגל וסמל, היינו חושבים שזה מעין פירוד בעם, אך בני ישראל התאוו לדגלים הללו מפני שראו במעמד הר סיני שמחנות צבא מעלה ע"פ הדפוס שדגל ומחנה והתקנאו "בדגלו עליי אהבה". הקב"ה אמר לעם ישראל שהוא יתן להם את מבוקשם בתנאי שיהיו כמו המלאכים שנותנים רשות זה לזה, כלומר: שהייחוד של כל אחד לא יגרום לפירוד אלא לאיחוד, כיחידה אחת, עם כל התכונות והתפקידים שיונקים מאוהל מועד והופכים את עם ישראל למציאות של עם אחד בארץ אשר לא ימנה ולא יספר. כלומר: אין פרטים, אלא כולם כיחידה אחת בלי לבטל את הייחוד של כל אחד ואחד מהם.
פרשת במדבר בד"כ מגיעה לפני יום ירושלים וחג השבועות. מתן תורה וירושלים מהווים את אותו רעיון של אחדות ישראל שנאמר: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", ירושלים שייכת לכל עם ישראל ולא לאחד השבטים. ירושלים היא תל תלפיות של כל עם ישראל שמתפללים אליו – אל בית המקדש.
כל יהודי בעולם מתפלל לכיוון ירושלים, ירושלים איחדה את עם ישראל לדורותיו גם כאשר היו מפוזרים בגלויות – כוחה של ירושלים להביאם בחזרה אל המקום אשר ערגה נפשם להסתופף בו.
שבועות – נאמר: "ויחן ישראל כנגד ההר כאיש אחד בלב אחד", כלומר: התורה איחדה את כלל ישראל, ולא בכדי אומרים שהר סיני העתיק את מקומו להר המוריה.
עלינו לשמר מכל משמר את התורה וירושלים שבזכותם עם ישראל התקיים ועבר את כל הניסיונות הקשים עד ששב לארצו.
"שאלו שלום ירושלים".