זהו דיסק הופעה של נרקיס בקיסריה וצמוד לו דיסק DVD, שאפשר יהיה גם לראות את כל היופי הזה ואני אומר את זה בלי גרם אחד של ציניות. את דעתי הלא-מרוצה מהחומרים שנרקיס שר, בעיקר הטקסטים, כבר טחנתי לעייפה יותר מפעמיים-שלוש. כיוון שכך, בואו נדבר על ההופעה עצמה.
זה נפתח בקטע פתיחה מרהיב, של זמרת (אין קרדיט) והתזמורת. ליאור נרקיס עומד נסתר בפאתי הבמה, קורא "שמע ישראל" בשקט. נגמר זה, עולה נרקיס, אדם מאוד מוקפד, תספורת מסודרת, חליפה ומתחיל לשיר.
למעט קטעי ביניים ספורים וקצרים וקריאות "יאללה קיסריה" ואחיותיהן, נרקיס מריץ 20 שירים מהרפרטואר הענק שלו, בחלוקה סבירה בין בלדות "שקטות" ושירי "כפיים" מקפיצים. הז'קט יורד, הזיעה ניגרת ומרגע לרגע אתה מבין: נרקיס לא רק עובד בזה, הוא נהנה מכל שנייה. יש בו משהו, בליאור נרקיס, יהיו חומריו רדודים ככל שיהיו, שלוקח אותך בשבי. הוא מחייך, הוא זז, הוא יודע מתי לתת לקהל המוטרף להשלים שורה בשיר, הוא חוגג אתם.
קחו את התמונה: על הבמה – תופים, קלידים, גיטרה-בוזוקי-בגלמה, דרבוקה, בס, שתי חצוצרות, שני סקסופונים, עוד גיטרה, כלי הקשה, פסנתר, צ'לו, ויולה, שני כינורות, טרומבון ושתי זמרות ליווי. זאת חתיכת הפקה מטורפת ותוסיפו לזה פועלי במה, תאורנים, אנשי סאונד, מפיקי-שטח, צלמים, מעצבים ומתאמים. בהחלט סיבה לחגיגה, מה גם שאשתו, ספיר ושלושת ילדיו מחייכים אליו מהשורה הראשונה.
הרבה אומרים "אין מה להתווכח עם קיסריה" ואני מסכים. יש משהו באמפי העתיק הזה, שמדגדג לך את ההתרגשות עוד לפני הצליל הראשון מהבמה. נרקיס עושה את העבודה שלו בשמחה ואני אוהב את זה. האלפים האלה, ששרים אתו יחד את כל השירים, לא גרים בקיסריה. הם באו מרחוק, קנו כרטיס לא זול וחלקם גם השאירו בייביסיטר בבית. נרקיס נותן להם את שלהם, עם הפקה עשירה במיוחד, סאונד מתוקתק ואווירה שאין בשום מקום אחר והם בתמורה יוצאים מדעתם. נשמע כמו עסקה הוגנת לגמרי. גם להחזיק 20 שירים בווליום שהוא צובט ממיתרי קולו זה לא פשוט וקל.
כשמעלים את ה-DVD, מקבלים את כל זה בענק ואחרי שיר-שניים, מרגישים שם, בהופעה, בקיסריה. אין מחמאה גדולה יותר לאלבום-הופעה.
"חלק מהזמן" – עידן עמדי
זהו אלבומו הרביעי של עמדי, זה שאתם יודעים את השירים שלו בעל פה. לפני שהקשבתי לו, לקחתי כמה דעות קדומות וסגרתי אותן חזק במגרה. לא עזר לי. אני עדיין מתקשה להבין מה הסיפור.
תראו, עמדי כותב את המילים הנכונות. משפטים יפים, בעברית נכונה (הוא לא שר בהגייה תקנית, אבל זה כבר סיפור נפרד). למילים שלו יש אווירה כזאת, מחפשת אמיתות, בורחת מקלישאות, אווירה טובה. הכול בַּמקום, אבל מה בעצם הוא אומר?
הלחנים של עמדי מוצלחים מאוד. כמה ממש יפהפיים. מלודיות כאלה, שמחליקות על האוזן ונכנסות פנימה. באמת טוב מאוד. הבעיה היא שעמדי עוד לא החליט מה הוא רוצה להיות כשיגדל – אהוד בנאי, או שלמה ארצי? אני לא מומחה עצום ליצירה שלו, אבל לפחות בדיסק הזה הוא נשמע רוב הזמן כמו מי שרוצה להישמע כמו שלמה ארצי, עם קצת חינחוני גרון של אהוד בנאי.
את הדיסק הזה הפיק מוזיקלית פטריק סבג, שעובד עם ארצי בשנים האחרונות והביא קצת מהאווירה. גם סינגולדה פה עם הגיטרה, בכמה שירים. גם גלעד שמואלי. סבג, כך נדמה, מוציא מהמקלדות שלו החלטות ברורות בשביל עמדי: כמעט בכל שיר, איזה ריף מזרחי-ערבי. עמדי שר על אמריקה וסבג משאיר אותו כאן. העניין הוא שזה עמדי שצריך לבחור. אם היה שומע לי, הייתי אומר לו להשקיע מאמץ ולמצוא את הקול המזוקק מאוד של עידן עמדי ולשאוף לשם. ארצי ובנאי יש לנו כבר.
