הנה הסיפור של אדמון: בן 36, נולד בתל אביב. כשהיה בן 20, עבד בנתב"ג
הנה הסיפור של אדמון: בן 36, נולד בתל אביב. כשהיה בן 20, עבד בנתב"ג והתאהב בלא–יהודייה. התחתנו. היו נשואים 15 שנה, עברו לחיות בלונדון. אדמון חזר בתשובה, אשתו לא. התגרשו לפני כשנה. כיום, מלמד ילדים מוזיקה באנגליה. אני מקווה שהדיווח הטלגרפי הזה מעצים לכם את הדיסוננס בין העובדות היבשות והחיים האמתיים. כל פרידה היא משבר.
למרות שזה סיפור שלא נגמר, אדמון כינס אותו לתשעה שירים ועשה את דרכו על הקו אנגליה–ישראל, כדי לעבוד עם שחר קאופמן, מאולפני "שהם", בראש פנה, פה למטה. הקלטתי שם גם אני. מקום ראוי, במיוחד כשקאופמן מעורב ביצירה, מנגן על כלים ומשתתף בעיבוד. זהו אלבומו הראשון של אדמון בעברית, לאחר חמישה אלבומים באנגלית.
מעיון בטקסטים, מתברר שמדובר בחזרה בתשובה אל בית מדרשו של הרבי נחמן. אדמון לא כותב פה על שבר נישואיו, תחושת הכישלון, הרגשות, האהבה שלא התאפשרה. מה פתאום. השירים עוסקים בחוסר הביטחון המאפיין חוזרים בתשובה (אביתר בנאי עשה על זה קריירה) והכול מתנקז בעצם לשאלה האחת: האם אני עושה נכון? האם זה לרצונך (ה') כל ההתקרבות הזאת שלי אליך?
"תן לי כוח רק לראות את מה שטוב בינךָ וביני/ בינך וביני/ מנסה למצוא את הפתח המחבר בין החומות"; "אבינו שבשמים/ אני פוחד עדיין/ בוא תן לי יד"; "רוצה לברוח/
אוחז בלי כוח/ רוצה לצרוח מתי תבוא"; "אני מלא, מלא גאווה/ מחפש את התשובה/ התשמע אותי/ את תפילתי"; "אמרתָּ לי פעם/ שהחיים כל כך פשוטים/ זוכר שאמרת/ אם רק נדע מה יש בפנים/ המשכת לומר לי/ אל תפחד מהמחר/ כי החיים הם רק פרק בסיפור/ סיפור שלא נגמר" ור' נחמן קלאסי: "רק להיות בשמחה/ גם למרות שאתה פוחד/
רק להיות בשמחה/ צא ליער, לאי בודד". אם לסכם: המהלך המקובל של חיפוש–תקווה–מאבקים–פנימיים–נפילות–התעלויות. זה, אגב, מוביל (ולא רק פה) לדרישה, תביעה ממש, מהקב"ה להתגלות בעולם. גילוי כזה ודאי יענה על כל השאלות.
מי שכותב כך, באמת נמצא במהלך רגשי גבוה, מחפש יד תומכת, מחפש את הדרך הנכונה, לכוד בתוך לופים של שאלות, קיומיות עבורו, ורואה בכל דבר סימן. לְמה? שוב, אין לדעת. דעתי הלא נחשבת: מי שבוחר להתקרב לבוראו, מקבל על עצמו שיש מנהל אחד לעולם ומקבל עליו עול מלכות שמים – כבר מצא את הדרך הנכונה. חזרה בתשובה היא לא בשביל הקב"ה, היא בשבילך וזה באמת סיפור שאף פעם לא נגמר.
נלך למוזיקה, שם הדברים ברורים יותר, אף יפים ונעימים. אדמון כתב והלחין הכול, נעזר פה ושם בקאופמן. מלודיות מערביות, נגיעות קאנטרי, מבוא לרגאיי, עם כלים ים–תיכוניים שקאופמן הכניס לעיבודים. תוסיפו נגנים מצוינים ותקבלו את "סיפור שלא נגמר", מאוד נעים באוזן.
אדמון עצמו מגיש את זה מאוד רך, כפי שמכתיבים הטקסטים. אין פה צרימות גיטרה של רוקנרול בועט, כי זה לא. אם הייתי צריך לתרגם קולית הוויה של שאלה ותהייה, הייתי בוחר את הקול של אדמון, אתו ביליתי (באוזניות) בוקר נעים של קיץ.
