יש הבדל בין מי שלא מסכים אתי ואיני מסכים אתו ויש בינינו ויכוח לגיטימי, לבין מי שעמדתו אינה לגיטימית ואין בינינו מחלוקת רעיונית, אלא תהום מוסרית
כבכל שנה, זו השנה ה-22, התכנסנו בליל תשעה באב לערב "תשעה באב של כולם", חילונים, דתיים ומסורתיים, גברים ונשים, לערב של קריאה בצוותא של מגילת איכה, שיח וחשבון נפש. בשנים האחרונות, אנו מקיימים את האירוע בבתי הכנסת העתיקים בגולן והפעם – בבית הכנסת בקצרין העתיקה. לראשונה, האירוע נעשה בשיתוף עם קצרין.
הנושא השנתי של המפגש היה "חולקים – לוקחים אחריות על תרבות המחלוקת".
ימים אחדים לפני האירוע, העליתי את הפרסום שלו בדף הפייסבוק שלי. אחת התגובות הייתה: "תזמין את בן גביר, בעל המחלוקת האמתי שלך?"
הכותב כתב זאת בעקבות הדברים החריפים שאני כותב על הכהניזם, בכלל, ועל הכהניסט הספציפי הזה, בפרט.
השבתי לו: "עם בן גביר אין לי מחלוקת פוליטית. יש בינינו תהום מוסרית. השקפת עולמו אינה לגיטימית".
הקשה חברי: "זה הרעיון של מחלוקת. שלא מסכימים".
תשובתי: "יש הבדל בין מי שלא מסכים אתי ואיני מסכים אתו ויש בינינו ויכוח לגיטימי, לבין מי שעמדתו אינה לגיטימית ואין בינינו מחלוקת רעיונית, אלא תהום מוסרית".
כך נמשך הוויכוח. האם העובדה שאני מגדיר עמדה כלא לגיטימית הופכת אותה ללא לגיטימית? הרי באותה מידה, אולי גם הוא רואה בעמדה שלי לא לגיטימית.
ועל כך הגבתי: "מה שאתה אומר זה רלטיביזם פוסט–מודרני. אני לא שם. יש טוב ורע, אמת ושקר. הכהניזם הוא רע מוחלט. זו לא דעה פוליטית לגיטימית. אם אתווכח עם הכהניסטים, יהיה בכך לגיטימציה מצדי ל'דעתם'".
דרוש: מִגְרָש משותף
התכנסנו בליל תשעה באב, בבית הכנסת העתיק בקצרין העתיקה. לאחר קריאת מגילת איכה, נערך מפגש, בהנחיית איתן מור יוסף, מקצרין וענבר ארליך, ממרום גולן. חלק מן המפגש היה שיחה בחברותות. אני הנחיתי אחת מהן. היו לנו דפי מקורות, שאמורים היו לשמש כבסיס השיח. אני אוהב תמיד שיח על בסיס מקורות, אולם הפעם, בחברותא שהנחיתי, לא הספקנו לקרוא אפילו טקסט אחד.
רוב המשתתפים לא היו בדעתי. הם טענו שהכול לגיטימי בשיח ויש לדון בכבוד עם כל דעה, גם הרחוקה ממני ביותר, גם המקוממת אותי ביותר, גם המעוררת את סלידתי, ללבן כל עמדהולנסות לחפש ואולי אף למצוא את המשותף
פתחתי את הדיון בסיפור התכתובת הנ"ל בפייסבוק לקראת האירוע וביקשתי את התייחסות המשתתפים, כולל משוב על עמדתי. השאלה שהעמדתי הייתה: האם יש קווים אדומים לשיח? האם יש עמדות שאינן לגיטימיות ואין להן מקום בשיח הציבורי?
הדיון היה מעניין מאוד. יש לציין, שרוב המשתתפים לא היו בדעתי. הם טענו שהכול לגיטימי בשיח ויש לדון בכבוד עם כל דעה, גם הרחוקה ממני ביותר, גם המקוממת אותי ביותר, גם המעוררת את סלידתי, ללבן כל עמדה ולנסות לחפש ואולי אף למצוא את המשותף.
דעתי, שאותה השמעתי לאחר מכן גם במליאה, שונה. בעיניי, האתגר הלאומי העליון היום הוא גיבושו ושיקומו של מרכז כובד ציוני, דמוקרטי, ממלכתי, אל מול תהליכי ההתפוררות, השסע וההקצנה, ההורסים כל חלקה טובה בחברה הישראלית.
יש לבנות מחדש מִגְרָש משותף שיש בתוכו מחלוקות, גם מחלוקות חריפות וקשות, אך הן בתוך אותו קונצנזוס, כולל דעות שבשוליו. אך למגרש הזה צריכים להיות גבולות; קווים אדומים. יש דעות קיצוניות, שהיו בשולי השוליים של שולי השוליים ועכשיו הן מאיימות לשטוף אותנו כנחשול וזה נחשול מאיים, שעלול להטביע את כולנו.
סיימנו את האירוע בשירה חרישית של "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".
מבחינתי, העמדה שהצגתי היא היא אותו "סור מרע".
