הייתי במרכז השבוע. רחוב מלא אנשים, מסכות-קורונה על פניהם, תחושה מוזרה באוויר, אווירת נכאים ודיאלוג עם בעל עסק ממורמר. מתי נקבל את החיים הרגילים שלנו בחזרה?
הסתובבתי השבוע ברחוב עמוס באנשים, בעיר אחת במרכז הארץ. הייתה תחושה מוזרה באוויר. האנשים נראו מוזרים עם הנייר החד-פעמי התכול על הפנים שלהם, חלקם היו עם חתיכת בד צבעונית, כאילו מעוצבת, אופנתיים בקורונה. מה קורה לחיים שלנו?
שאלתי את עצמי: הרחוב נראה כמו חדר ניתוח בלי מנתחים, עם אנשים שנשמרים ונשמעים להוראות, אבל משרים אווירת נכאים שמזכירה לי שאנחנו עדיין במצב לא רגיל. בכניסה לחנות גדולה, עצר אותי בעל החנות – "גיברת, שימי את המסכה גם על האף ובואי נבדוק לך חום".
"מה זה פה, מרפאה?", אני שואלת אותו, "למה אתה בודק לי חום?"
"מאיפה את, מהחלל?", הוא שואל אותי, "את לא יודעת שצריך למדוד חום?"
"יודעת, יודעת, סתם התבדחתי".
זה לא הצחיק אותו. "ותכסי את האף גברת ושימי ג'ל בידיים, לא בא לי להיות חולה עכשיו". "אבל אין לי חום, אני בריאה, אז לא תידבק ממני".
אמרתי לך שאת לא מצחיקה, אז תפסיקי להתבדח ואם אין לך באמת מה לקנות ובאת סתם בשביל להסתובב לי פה על הראש, אז תעזבי אותי בשקט". האיש היה עצבני ולא נחמד
"תמיד אתה ככה עצבני?", אני מסתכנת ושואלת אותו. "את לא באה לי טוב, גיברת"
"אמרתי לך שאת לא מצחיקה, אז תפסיקי להתבדח ואם אין לך באמת מה לקנות ובאת סתם בשביל להסתובב לי פה על הראש, אז תעזבי אותי בשקט". האיש היה עצבני ולא נחמד.
"תמיד אתה ככה עצבני?", אני מסתכנת ושואלת אותו.
"את לא באה לי טוב, גיברת, עזבי אותי".
משהו בי גרם לי להישאר, על אף שהוא ממש גרש אותו ואז, הוא הרגיש קצת לא בנוח שהתנהג אלי בקיצוניות: "את לא מפה, מאיפה את?"
"מהגולן", אני עונה לו.
"רואים. את נראית רגועה ואדישה כזאת".
"כן אמרו לי את זה כבר פעם", אני מנסה לפתח אתו את השיחה ותוך כדי שואלת למה הוא לא רגוע. "מה עובר עליך?", אני מנסה לפתוח את לבו עם המסכה שחוסמת לי את הפה ואת ההבעות.
הטלפון שלו מצלצל. הוא לא עונה וממשיך לדבר אתי.
"דייט" על קפה מתרמוס
"מה אני אגיד לך", הוא אומר לי, "הכול זיפת, מכירה את המילה הזאת? כבר שלושה חודשים העסק סגור ואין פרנסה. הבן שלי התחתן בתחילת הקורונה, חתונה של 10 אנשים. כל המקדמות ששילמנו הלכו, שלא לדבר על האכזבה. אשתי בדיכאון מהמצב, היינו יחד בבית חודשיים, רק בלגן ומריבות. אנחנו גם ככה לא מסתדרים משהו, אז להיות ימים שלמים בבית ביחד?"
אני מקשיבה לו בשקט, הוא מדבר בלי הפסקה.
"את רוצה קפה?", הוא מציע לי פתאום.
"לא, תודה", אני אומרת, "אני ממהרת".
"מה ממהרת עכשיו", הוא שוב כועס עליי, "בואי נשתה קפה". הוא מביא את התרמוס שלו וקופסת פלסטיק עם עוגיות תמרים מהסוג האהוב עליי. "זה אשתי עושה, במטבח היא מלכה", הוא מחמיא לה.
אנחנו מתיישבים על שני כיסאות עץ קטנים.
"את רואה? אף אחד לא נכנס", הוא אומר לי בעצב.
"אני מכירה את ההרגשה הזאת", אני אומרת לו, "אז איך בסוף הסתדר לך עם אשתך, כל הזמן הזה בבית?"
"היה קשה. אני לא איש של בית. כל החיים שלי פה בעסק, מהבוקר עד הלילה. חי בכבוד, עוזר קצת לילדים. עכשיו, מי יודע מה יהיה. נעשיתי עצבני, כל היום סיגריות. לא יודע למה אני מספר לך", הוא ממשיך.
"זה טוב לדבר", אני אומרת לו, כאילו הייתי פסיכולוגית-לרגע, "זה מקל קצת".
"את צודקת". סוף סוף אני מרגישה שהוא מתחיל לחבב אותי קצת. הוא מראה לי תמונה של חתן וכלה, הבן שהתחתן וכואב לו הלב שהייתה חתונה קטנה, הוא מזכיר שוב. אישה אחת נכנסת לחנות. הוא מודד לה חום. היא צריכה את עזרתו. הוא מתנצל שצריך לקום באמצע הדייט שלנו. הוא מבקש שאחכה לו קצת ולא אלך, "אם לא אכפת לך", הוא מוסיף. אני מחכה לו. הוא חוזר. הוא מסתכל עליי.
"תורידי רגע את הנייר הזה מהפנים שלך".
"אתה לא מפחד להידבק?", אני מקניטה אותו עם חיוך.
"את נראית מוזר עם הדבר הזה, הרבה יותר טוב בלי".
"צודק. גם אני מרגישה מוזרה".
"זה גם מוזר שאני פותח את הלב לאישה זרה", הוא אומר לי, "אבל את יודעת מה, עשית לי טוב על הלב. אני מרגיש טוב יותר".
המשכנו לקשקש עוד קצת על העסק והילדים ותוך כדי זה, התחילה תנועה של קונים. נראה לי שהבאתי לו גם קצת מזל וסיפתח ליום. לפני שנפרדנו לשלום, קניתי משהו קטן שלא באמת הייתי צריכה, רק כדי לתת לו הרגשה טובה והמשכתי לדרכי ברחוב, עם האנשים המוזרים, תוהה בלבי עד מתי נצטרך להסתובב ככה עם המסכות על הפנים. מתי ייגמר הדבר הזה ונחזור לחיים הרגילים שלנו?
