במלחמת לבנון השנייה, סרן יעקב שה-לבן היה נער בעל רצון לתרום, שיצא להתנדב בבית חולים כדי לשמח פצועים מאושפזים מהלחימה ולעודד את רוחם. הוא לא ידע שההתנדבות תוביל למפגש גורלי, שיותיר עליו רושם עמוק וישפיע על כל מסלול חייו
החודש אנו מציינים עשור מאז פרוץ מלחמת לבנון השנייה – המלחמה המשמעותית האחרונה שהתחוללה בגבול הצפון. המלחמה הייתה אינטנסיבית מאוד בחזית והורגשה היטב גם בעורף, כאשר יישובים רבים בצפון ספגו מטחי טילים תכופים מחיזבאללה ששינו את שגרת חייהם באותו קיץ. אבל מאז אותה המלחמה, שורר שקט בגבול לבנון כבר עשר שנים.
בקיץ 2006, כשפרצה המלחמה, סרן יעקב שה-לבן מקיבוץ יונתן ברמת הגולן היה רק בן 18, נער לפני גיוס. "שמעתי דיווחים מדוד שלי שגר בצפת על ירי אינטנסיבי של קטיושות לעברם, שזורע הרס רב בכל האזור – הייתה פגיעה בתשתיות ובמבנים ציבוריים שהייתה מאוד בעייתית. היה צורך במתנדבים רבים שיבואו ויסייעו לתקן את כל מערך הרווחה שקרס. החלטתי שאני חייב לתת את חלקי לעניין, והתחלתי לעזור בשיקום – שיפצנו מקלטים, עזרנו לקשישים, ובערב היינו מגיעים לבית החולים לפגוש את הפצועים מהלחימה, שלצערי היו רבים," הוא מספר.
סרן יעקב שה-לבן: "בגיל 18, לא ידעתי לאן אני רוצה להתגייס. ידעתי רק דבר אחד, שאני לא רוצה שזה יהיה לשריון. המפגש עם רון גרם לי להבין כמה טעיתי, ושינה את דעתי לחלוטין. הבנתי שמדובר בחיל מאוד תורם ומשמעותי – שאני רוצה להיות חלק ממנו"
בדרך זו החל יעקב להתנדב עם הפצועים בבתי החולים באופן קבוע, כשהוא עובר ביניהם יום יום עם עגלה של גלידה ושתייה ומנסה לשמח ולעודד ככל שניתן במצב הקשה אליו הם נקלעו. כך הכיר את רון וינריך – מפקד טנק בשריון שנפצע קשה במהלך הלחימה כאשר הטנק שלו התנגש בקיר במהלך המלחמה. קוביות בטון מהקיר נחתו בתוך הטנק ועל גופו של רון, שנשאר משותק בפלג גופו התחתון. יעקב התנדב בבית החולים בו אושפז רון, ושם נוצר הקשר בין השניים, שנמשך גם הרבה לאחר מכן. "הפעילות שלו בבית החולים הייתה בעלת השפעה עצומה עבור כולנו, הוא נכנס עמוק ללב שלנו. היא היה דמות של אור באותם ימים לא קלים," סיפר רון. כאמור, בין השניים נוצרה חברות אמיתית שנרקמה במסדרונות בית החולים. "באותה תקופה, בגיל 18, לא ידעתי לאן אני רוצה להתגייס. ידעתי רק דבר אחד, שאני לא רוצה שזה יהיה לשריון. חשבתי שזה לא מספיק קרבי, והלוחמים בחיל לא עושים מספיק. אבל המפגש עם רון גרם לי להבין כמה טעיתי, ושינה את דעתי לחלוטין. אחרי ששמעתי את הסיפור על שירותו הצבאי ונסיבות פציעתו, הבנתי שמדובר בחיל מאוד תורם ומשמעותי – שאני רוצה להיות חלק ממנו," מספר יעקב.
ואכן, בעקבות הסיפור המרגש של רון החליט יעקב להתגייס להיות לוחם בשריון ולאחר מכן להמשיך ולתרום יותר – ואף יצא לקורס קצינים, וכעת הוא מסיים את תפקידו בתור קצין המבצעים של חטיבת השריון 188, אחריו ימשיך לתפקיד בו הוא מדריך את היוצאים לקצונה. "השירות כקצין בשריון הוא ללא ספק סגירת מעגל עבורי" אומר יעקב בהתרגשות. "המפגש עם הפצועים מהלחימה חיזק אצלי את ההבנה שלכל אחד יש את הזמן שלו להגן על הארץ שלנו. הם ביצעו את חובתם באותה מלחמה, ושילמו על כך מחיר כבד – שעלול להיות חלק מהעניין. לאחר מכן הגיע תורי לתת את חלקי, ובשבוע שעבר התגייסו הלוחמים החדשים לחיל השריון, שהגיע תורם לעמוד על המשמר ולדאוג לביטחון האזרחים. בהחלט לא מדובר בעבודה קלה, אבל זו היא חובתנו כצבא – והיא מתגמלת ומספקת מאין כמוה," הוא מסכם.
