פייסבוק העלה זיכרון שבדיוק לפני 10 שנים… ממש לאלבום של זיכרונות, עם תמונות מאירועים משמחים. אז מה אם אנשים לא מבינים למה אחרים מעלים תמונות מחייהם לפייס או לאינסטה. לי כיף להיזכר. שמח בלב
בוקר אחד השבוע, עם הקפה הראשון, שוטטתי לי קצת בפייסבוק. בזמן האחרון, אין לי כל כך זמן בשבילו. פעם, היו צוחקים עליי שאני חיה שם… היום, אני פחות, אבל עדיין נכנסת, לפחות פעם ביום, להציץ מה קרה ומה התחדש ולא כל כך מעלה דברים מעניינים מהחיים שלי, אולי כי אין כל כך הרבה בתקופה הזאת.
אז בבוקר ההוא, פייסבוק העלה לי בזיכרון שבדיוק לפני 10 שנים, למדתי בקורס עיתונות. נזכרתי איך הייתי נוסעת פעם בשבוע לירושלים, למשרדי העיתון "מקור ראשון" וזה היה יום כיף וגם מעניין, הכרתי אנשים חדשים ועיתונאים ולמדתי.
היו ימים שהייתי קופצת לשוק מחנה יהודה ולכותל ומטיילת לי בירושלים ודוגמת בתי קפה. נזכרתי גם שאת מסיבת הסיום עשינו אצלי בגולן וככה התחלתי את היום, עם הזיכרון הזה והרגעים השמחים שהיו בו.
חשבתי לעצמי על הפייסבוק שהפך ממש לאלבום של זיכרונות שעולות בו, תמונות שעושות לי שמח בלב. לא פעם שואלים אותי למה בכלל אני ואנשים אחרים צריכים להעלות תמונות וסיפורים מהחיים שלנו לפייסבוק, או לאינסטגרם ולספר לכל העולם איפה היינו, מה אכלנו ושתינו.
גם אני שואלת את עצמי לפעמים מה הקטע שלי. מישהי אמרה לי פעם שזה לא טוב להעלות תמונות של הילדים וטיולים, שזה פתח לעין הרע… אבל בכל פעם שאני רואה את הזיכרונות שעולים בפייסבוק, אני מבסוטית מהם. התמונות שאנחנו מעלים לרשת נשמרות וזה כיף לעבור עליהן ולהיזכר באירועים משמחים, מפגשים, טיולים וימים יפים ואיך היינו פעם צעירים…
מתוך שמחה
מה אכפת לי אם אנשים אחרים לא אוהבים, או לא מבינים. לי כיף לשמר רגעים יפים. החיים שלנו הם אוסף של אירועים, ימים, שעות ורגעים יפים והחוויות הטובות הן שעושות לנו שמח בלב, בתוך השגרה והטרדות היום-יומיות.
ככה, אני עם המחשבות, תהיתי לעצמי מה נזכור מהתקופה הזאת, מחמשת חודשי המלחמה הקשה הזאת. האמת היא שאני מעדיפה שלא לזכור הרבה. אני לא יודעת למה היא באה עלינו, אני לא בטוחה שלמדנו משהו שהיינו צריכים ללמוד, למרות הזעזוע העמוק שאנחנו עוברים מהשבעה באוקטובר, אבל אני יודעת שלמרות כל מה שאנחנו עוברים, אנחנו חייבים למצא את רגעי הטוב והשמח.
לפני שנים רבות, קניתי לעצמי את הספר "לחיות מתוך שמחה" של סאניאיה רומן. מאז הוא מונח לי ליד המיטה ומדי פעם, אני פותחת לקרוא בו שוב ובכל פעם שהילדים שלי רואים אותי אתו, הם שואלים אם לא קראתי אותו כבר מאה פעמים… אכן, קראתי אותו כבר כמה פעמים ומדי פעם, אני קוראת איזה עמוד ולומדת ממנו עוד משהו, כי אני מאמינה שאנחנו צריכים לחיות את החיים שלנו מתוך שמחה, להסתכל על הטוב ועל היש.
במצב שאנחנו נמצאים היום, נשמע לא הגיוני לשמוח ואיך בכלל מוצאים את השמחה בתוך המלחמה הזאת? אני מרגישה שזה האתגר שלנו בימים אלו – ללמוד למצוא בכל מצב את הרגעים השמחים.
פעם, הלכתי לרב, להתייעץ על משהו שלא הסתדר לי. הרב אמר לי: תהיי שמחה ותראי שהכול יסתדר. זה נשמע לי אז לא הגיוני לשמוח במצב ההוא. אני לא זוכרת אם הצלחתי באמת לשמוח, אבל השתדלתי לחשוב על הטוב ולהיות חיובית ובאמת, הדברים הסתדרו.
חודש אדר ופורים הם תזכורת חזקה עבורנו לציווי להיות בשמחה, לחפש את הרגעים, הזיכרונות והדברים שמשמחים אותנו וממלאים את הלב. בע"ה, אני תפילה שמתוך זה תבוא עלינו הגאולה וימים טובים יותר, ניצחון, שקט ושלוה וחזרה לשגרה מבורכת.
