ברור. לכולם יש דעה על הכול ולכולם דחוף להגיד אותה, גם אם זה ממש לא לכתובת הנכונה. שיחת-קוטראי עם קופאית
השבוע, באחת מחנויות הסטוק, עמדתי בתור ארוך לקופה. כשהגיע תורי, בירכתי את הקופאית הצעירה בבוקר טוב, למרות שכבר היה לקראת צוהריים.
"איזה טוב?", היא ענתה לי. "אני רק מחכה שיגמר כבר היום הזה".
"למה?", התעניינתי.
"הימים פה רעים", היא השיבה לי.
ניסיתי לרכך: "מה יכול להיות רע? את פוגשת כל היום אנשים נחמדים, מקשקשת אתם, והיום אמור לעבור מהר עם כל התורים האלו…".
היא גיחכה. "איזה אנשים נחמדים? יש פה מלא אנשים מעצבנים, כל אחד עם ההערות שלו ולכולם יש מה להגיד. אחד מתעצבן עליי שאין עוד קופות פתוחות, כאילו אני המנהלת, מישהו לא ראה את המחיר קודם ופתאום קולט שזה יקר לו, מתעצבן עליי שלא שם לב למחיר, זאת יש לה הצעות ייעול לחנות, את רוצה שאמשיך?" היא שאלה, כשכבר סיימה לעשות לי את החשבון. התור היה ארוך ולא יכולנו להמשיך את השיחה, למרות שרציתי לעודד אותה, כי היא הייתה ממש מתוסכלת.
"שיהיה לך המשך יום טוב וקליל יותר", בירכתי אותה, אבל היא כבר הייתה עמוק בחשבון הבא. אבל רגע לפני שיצאתי, היא פתאום אמרה לי: "לאנשים תמיד יש מה להגיד על כל דבר ולי אין סבלנות".
זה נכון לאנשים וגם לי, תכל'ס. תמיד יש לנו מה להגיד. לא תמיד אנחנו יודעים לעצור את לשוננו. לא פעם, אמרתי משהו למישהו ורגע אחר כך התחרטתי על חוסר הטקט, או על אמירה מיותרת שלא הייתה צריכה להיאמר. לפעמים, זה ממש יכול להדיר שינה.
היא צודקת. למה שאנשים יפנו אליה עם כל הטענות שלהם? לרוב, זה כי אנחנו אוהבים להגיד את מה שיש לנו, אבל אם חושבים על זה הפוך, מבינים כמה זה לא נעים. כשמישהו אומר לי משהו שמעצבן אותי, או פוגע לפעמים, זה מרגיש כמו חוסר הערכה ואז אני עושה לי כל מיני פרשנויות וחושבת למה אמרו לי ככה ואולי עשיתי משהו לא טוב, או מה זו החוצפה הזאת שאמרו לי ככה.
מה יגידו
באופן כללי, ה"מה אמרו ויגידו" זה גם משהו שאני תמיד מנסה לתקן אצלי. לפעמים, זה מרגיש לי שהסיבה נמצאת בסביבה שגדלנו בה. שהיה חשוב מה אומרים. אימא שלי תמיד הייתה, ועדיין בעצם, אומרת לנו: מה יגידו עלינו… שהכביסה שלנו לא מספיק נקייה, שהילדים לא מצוחצחים, שהבית לא נקי, שהבנים מגיעים לתפילה בבית הכנסת מאוחר בשבת, שהחצאית קצרה מדי ועוד כל מיני כאלה על "מה שיגידו"…
שנאתי את זה. מה אכפת לי מה יגידו? את מי זה מעניין מה שיגידו? תמיד התלוננתי על זה בפניה ועדיין… אבל בפועל, הרבה פעמים אני גם כזאת. חושבת: מה יגידו… כשאנחנו קצת מרימים את הקול בבית, אני משתיקה את כולם ואומרת להם – שקט, מה השכנים יחשבו עלינו, או כשאורחים אמורים להגיע והבית לא מתוקתק, אני מגייסת את כולם והם לא מבינים על מה המהומה ויוצא לי מהפה ה"מה יגידו, שהבית שלנו מבולגן"… וזה למרות שאני שונאת את המה-יגידו הזה, כי מה אכפת לי מה יגידו ובעצם, אנחנו מסדרים כי אני רוצה שהבית נקי מסודר ויפה… אז למה יוצא לי מהפה המה יחשבו ויגידו? הלוואי שאזכור תמיד לחשוב לפני שאני אומרת ושיהיה אכפת לי מה אני חושבת ולא מה אחרים, החיים יהיו פשוטים יותר. כבר אמרו חכמינו: סוף מעשה במחשבה תחילה.
