רגע לפני שאנחנו משתיקים את ה"לא", חשוב לעצור ולחשוב: אולי דווקא כאן מתחיל חינוך טוב? לחנך ילד שידע לומר "לא" – זו לא חולשה, זו מתנה
"תני לדודה לתת לך נשיקה, מה אכפת לך?", אמרה אמי, כשהייתי ילדה קטנה, כשהדודה הקשישה הגיעה לביקור. נבוכה לחשתי לאמי: "אבל אני רוצה". עמדתי שם, מול הציפיות, כשאני שוקלת שוב ושוב אם להמשיך ולסרב, האם להביך את אימא שלי שאני כל כך אוהבת, או לעמוד על כך שלא בא לי לקבל את הנשיקה. כבר אז, הבנתי שלחנך ילד שידע לומר "לא" – זו לא חולשה, זו מתנה.
כמה פעמים שמעתם את הילד שלכם אומר "לא" וחשבתם מיד שצריך "ליישר" אותו? להגיב בתקיפות, אפילו קצת להיעלב? אנחנו רגילים לראות ב"לא" סוג של חוצפה, התנגדות, אולי אפילו כישלון חינוכי. אבל רגע לפני שאנחנו משתיקים את ה"לא", חשוב לעצור ולחשוב: אולי דווקא כאן מתחיל חינוך טוב?
להבין את כוחו של הסירוב, היכולת לומר "לא" אינה מרד – היא גבול. זהו כישרון חשוב שילדים צריכים ללמוד ולהתאמן עליו מהגיל הרך. בעולם שבו לחצים חברתיים, רצון לרצות אחרים ופחד מאכזבה שזורים בכל שלב בחיים, מי שלא לומד להגיד "לא", עלול לאבד את עצמו.
גבול בריא
כשהורה נותן לילד מקום להביע סירוב, הוא לא מוותר על הסמכות, הוא מחזק את תחושת הביטחון של הילד בעצמו. הוא מלמד אותו להקשיב לתחושות שלו, להבין מה מתאים לו ולומר את זה בביטחון. ילד שיודע להגיד "לא" יהיה מתבגר שיודע להציב גבולות חברתיים ויהיה מבוגר שמכבד את עצמו ואת סביבתו.
איך עושים זאת? לאפשר בחירה אמיתית: לפעמים במקום להכתיב – הציעו אופציות: "רוצה להתקלח עכשיו, או בעוד רבע שעה"? לשבח על גבול בריא: כשילד אומר "לא" בצורה מכבדת, שימו לב לזה ואפילו עודדו אותו "אני רואה שידעת לעמוד על שלך. כל הכבוד". לדבר על רגשות: שאלו "מה גרם לך לרצות להגיד "לא"? כך תלמדו אותו לזהות תחושות ולהתבטא.
להגיד "לא" זה לא חוסר חינוך, זו עצמאות. הורים רבים חוששים שיותר מדי "לא" יהפוך את הילד לבעייתי, או מרדן, אבל האמת היא הפוכה. ילד שמרגיש שרואים אותו, שמכבדים את תחושת ה"לא" שלו, לא צריך לצעוק, או למרוד. הוא לומד שהקול שלו חשוב. שהוא שווה גם כשהוא לא מסכים והוא גדל להיות אדם שמסוגל לבחור, להגן על עצמו ולכבד אחרים.
אז בפעם הבאה שהילד אומר "לא", נסו שלא לדחות את זה מיד. אולי זה רגע חינוכי יקר ערך. אולי זה שיעור חשוב, גם לנו.
