הייתי בטוחה שאני לא אישה קנאית. זה הרי לא טוב לעור הפנים, לקנא. באמת שהייתי בטוחה שאני הכי לא קנאית בעולם, אבל ככל שחשבתי על זה, התברר לי שאני חתיכת קנאית, אבל בקטע טוב

בוקר אחד, ישבתי לעבוד בבית קפה רועש. אני אוהבת לעבוד במקומות רועשים. מסתבר שהרעש והאנרגיה של האנשים עושים טוב ליצירתיות שלי ועל הדרך, מספקים לי מפגשים מעניינים וסיפורים. בדרך כלל, כשאני מרוכזת במשהו שאני כותבת, אני לא רואה ולא שומעת את מה שקורה סביבי, אבל צלצול הטלפון שלי הוציא אותי מהריכוז וכשסיימתי את השיחה שלי, שמעתי את שיחת הטלפון של הבחור שישב בשולחן לידי.  להערכתי, הוא היה בן 30. נראה בחור נחמד ורגוע. הוא דיבר עם אישה. לא יכולתי להבין אם היא חברה שלו, או אשתו, אבל הוא דיבר בקולי קולות והפריע לי לחזור לעיסוקי, אז שמעתי על מה דיברו.

הוא די כעס עליה. "מתי תפסיקי להיות קנאית?", הוא אמר לה, "אני לא אוהב אנשים קנאים". לא יודעת מה היא ענתה לו ,אבל הוא שוב אמר לה: "מה חסר לך, שאת כל הזמן מסתכלת מסביב? חאלס עם הקנאה", הוא הוסיף בפעם השלישית. נשמע לי שהיא לא מקנאה לו, אלא דיברה על משהו שיש לאחרים או שאחרים עושים והייתה רוצה גם. הבנתי מהשיחה שהיא מנסה להרגיע אותו ולפייס אותו.

אחרי כמה דקות, הוא נרגע ואז היא כנראה שאלה אותו איפה הוא והוא ענה לה שהוא שותה קפה ואוכל כריך ותכף ממשיך לפגישה. הוא סיים את השיחה בנחמדות והבטיח לה שיחזור מוקדם. הוא הסתכל עליי והבין שהגזים, "אני מתנצל", הוא אמר לי, "זה מטריף אותי שנשים קנאיות".

ברגע הראשון, רציתי להגיד לו "אל תכליל, אני אישה ואני ממש לא קנאית", אבל הטלפון שלו צלצל ואני חזרתי לעיסוקי וחשבתי לעצמי אם אני באמת לא קנאית, כמו שכמעט אמרתי לו בהחלטיות.

אני ממש מקנאה באנשים שרצים מרתון, או שיוצאים לטיולי אופניים בטבע. אני גם מקנאה בגולשי גלים ובשחיינים ששוחים חתירה יפה… ממש בא לי גם, אבל אני די עצלנית ולא מספיק רוצה להתאמץ. לפחות אני עושה הליכות

תמיד מסודר ובוהק

פתאום עלו לי בראש כל מיני דברים שאני מסתכלת על אחרים ואני רוצה גם לעצמי. למשל, אני ממש מקנאה באנשים שרצים מרתון, או שיוצאים לטיולי אופניים בטבע. אני גם מקנאה בגולשי גלים ובשחיינים ששוחים חתירה יפה… ממש בא לי גם, אבל אני די עצלנית ולא מספיק רוצה להתאמץ. לפחות אני עושה הליכות, ניסיתי לעודד את עצמי ואז נזכרתי שתמיד כשאני הולכת בכביש ההיקפי של המושב שלנו, יש משפחה שגרה בבית עם חלון גדול, שדרכו רואים את הסלון והמטבח שלהם ויש להם בית יפה, חמסה–חמסה–בלי–עין–הרע ותמיד תמיד, כשאני עוברת שם, הבית נראה מסודר ומתוקתק. השיש תמיד נקי ויש אגרטל עם פרחים יפים וקערת פירות.

פעם אחת, עברתי שם כשהם בדיוק הכינו ארוחת ערב. ראיתי אותם ליד הכיור והצצתי לראות אם יש קצת בלאגן על השיש. לא היה. טוב, עכשיו אתם יודעים שאני לא רק  קנאית, אלא גם סקרנית וקצת מציצנית, אבל זה רק כי הייתי חייבת לתפוס אותם עם קצת בלאגן במטבח ולא היה. כן, אני מודה, אני מקנאה בהם שהבית שלהם תמיד מסודר ובוהק…

גם אני הייתי רוצה שהבית שלי תמיד יהיה ממורק ויש לי תירוץ שזה בגלל שאין לי עוזרת, אבל גיליתי שגם להם אין. זה לא טוב לעור הפנים, לקנא. בגלל זה, אני גם קצת מקנאה בכל הנשים המעצבנות שיש להן פנים חלקות, בלי שמץ של פיגמנטציה בעור ואני מקנאה גם באלו שכל הזמן מתנדבות, תמיד מוכנות לאפות עוגות ליולדות ומבשלות לאחרים…

פתאום, תוך כדי מחשבות, גיליתי על עצמי שאני חתיכת קנאית. באמת שהייתי בטוחה שאני הכי לא קנאית בעולם… מעניין אם זו רק אני, או שמסתובבים בעולם עוד הרבה קנאים כמוני. אבל אז הסברתי לעצמי, כמו שאני עושה מדי פעם, שבעצם הקנאה שלי היא חיובית. זה לא שאני צרת עין, זה יותר בסגנון של קנאת סופרים תרבה חוכמה, כי אני די שמחה בחלקי. פשוט, לפעמים, אני רוצה להיות קצת יותר ומזל שאני יושבת בבתי קפה שגורמים לי להשראה ולמפגשים מעניינים. מקווה שאתם לא מקנאים…