שני תהליכים עוברים על היצירה של עידן רייכל בשנתיים האחרונות (ספוילר: את שניהם אני לא אוהב). הגאונות המוזיקלית של רייכל מעמידה אותו (ואתו – גם אותנו) בפני מצבים שבהם הבחירה לא פשוטה: איפה לתת את הפאנץ'. מיטיבי הלסת ביצירתו של רייכל מכירים, בכל שיר, את המקום ההוא, המיוחד, הרייכלי הזה, שבו רייכל לוקח לך את הלב ושם אצלו בכיס. הוא הרי מלודיסט אדיר, ועדיין, בתוך הסחרור היפהפה של המנגינה, יש את הדובדבן המיוחד הזה, לפעמים רק פעם אחת בשיר. בשני האלבומים האחרונים שלו, רייכל נועץ את הפאנץ' בליווי. התזמורים, העיבודים, התכנותים, הכלים האקזוטיים, הכול מועצם לדרגות שבאמת רק גאון כמוהו מסוגל לייצר. אבל המנגינה עצמה, הגולמית, ההלחנה של השיר, ובעקבותיה, או לפניה, גם הטקסט, סובלים התדרדרות הדרגתית. טוב, בואו. "סובלים התדרדרות" אצל רייכל זו ירידה מאוויר הפסגות שבו פינק אותנו שנים למשהו יותר "רגיל". אנחנו עדיין עפים, אבל לא בגובה שהורגלנו אליו.
התהליך השני שאני מזהה פה הוא הבריחה של רייכל הרבה יותר מדי לכיוון של מוזיקת העולם. צ'ילה זה נהדר, גאנה יפהפייה בעונה הזאת של השנה, אבל אני אוהב שרייכל שר על המציאות הישראלית, עם הצליל הישראלי-רייכלי: "בואי", "ממעמקים", "שאריות של החיים", "אם תלך", "מילים יפות מאלה" וכך הלאה.
בדיסק הזה יש 10 שירים, אחד מהם גם בגרסת פסנתר, כלומר תשעה. אחד בקובנית, אחד באמהרית ואחד בשפה אפריקנית שלא זיהיתי. 30 אחוז שאני לא מבין מדיסק של רייכל, שאני מחכה לו, זה יותר מדי בשבילי. בגרסה המשוחררת לאינטרנט, גם על זה עוד נדבר, אין פרטים על המבצעים הזרים, אין תרגומים ולך תחפש.
אם כך, נשאר לי ליהנות, ונהניתי, מ"למה זה מגיע לנו", שיר נהדר עם ברי סחרוף, "ואם תבואי אליי", שמזכיר את פעם ובכל זאת מ"ketero", (מילים של אבבה מלסה), עם הפרויקט (סוף סוף), עבורו הגזמתי את עצמי עד ליוטיוב, כדי לראות שם (באנגלית) שמדובר בשיר הלל לאתיופיה, ליופייה ולאווירה הסבבית של אדיס אבבה. שיר מקפיץ, מעובד לעילא, כלי נשיפה במהלך שישי קדימה ורק לרקוד את זה. לעומת זה, השיר שקיבלה פה זהבה בן ("אהבה כזו") עבר לידי ואפילו לא נופף לשלום.
כך יצא, שלגיליון ה-1000 החגיגי של "שישי בגולן", הגיע רייכל עם מסיבה שאהבתי רק למחצה.
"בין הפחד לתקווה" – נסטיה
תכירו, נסטיה. יוצרת צעירה שהוציאה עכשיו אלבום קצר-נגן, עם ארבעה שירים, שכתבה והלחינה. היח"צן מצהיר ש"האלבום מתאר תהליך התעוררות… התמודדות עם תקוות שלא מתממשות וקבלה מחודשת של החיים עם היכרות עצמית עמוקה יותר".
בתכל'ס, מזמן לא שמעתי פער גדול כל כך בין מוזיקה לטקסט. הטקסטים נאיביים, עמוסי קלישאות ורדודים. המוזיקה – נהדרת . לנסטיה יש קול גבוה, מלטף ושובה לב.
לא באמת אפשרי להתמודד עם הניגוד הזה. יש כל כך הרבה כותבים טובים. כדאי לה לנסות.
