האם המבול (השמדת העולם ובריאתו מחדש) הוא הדרך היחידה להוביל לגאולה? חז"ל והוגי הדעות היהודים לאורך הדורות מלמדים אותנו שאפשר גם אחרת
פרשת "נח" מציבה אותנו מול דילמה עמוקה ביחס לעולם שהושחת כליל: החברה סביבו לא השאירה מקום לצדק, לחסד, או לאמת בסיסית. "ותִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס", (בראשית ו', י"א) – כל פרט בחיי האנשים סובב סביב עוול וניצול. השחיתות הגיעה לרמות כה עמוקות, עד שה' קובע כי אין מנוס אלא למחוק את העולם ולהתחיל מחדש. בסיפור המבול, אנו מבינים שהשחתה מוחלטת מביאה גם להשמדה מוחלטת ורק תיבה אחת נותרת כסמל לאפשרות לשוב ולהקים עולם מתוקן מתוך השרידים.
אך האם זו הדרך היחידה להוביל לגאולה? חז"ל והוגי הדעות היהודים לאורך הדורות מלמדים אותנו שאפשר גם אחרת. דרך נוספת לגאולה, כזו שנובעת מתוך שמירה על דרך ארץ ועשייה מוסרית, אינה דורשת מהפכות, אלא פעולות קטנות שנעשות מתוך נאמנות לערכים בסיסיים. דרך זו, במובנים רבים, מתחילה באדם הפשוט שדבק בטוב, גם כשהכול סביבו נראה חסר תקנה. דווקא מתוך עשייה מתמשכת כזו, הגאולה מגיעה, לא כמשבר, אלא כהתחדשות שקטה.
השחיתות כדוגמה להתרחקות – סופה במבול
השחיתות בעולם של נח היא שחיתות מוחלטת, חברה שבה כל אחד רואה בעצמו את מרכז העולם ומתעלם מכל נורמה של צדק ואמת. לפי המדרש, בני האדם גזלו ונצלו זה את זה אפילו במידות זעירות – עד כדי כך שאי אפשר היה להוכיח את גניבתם. חז"ל מסבירים (בראשית רבה, ל"ג, ג') ש"לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל", כי השחיתות היא נקודת אל-חזור, שבה החברה עצמה הופכת לאיומה ובלתי ניתנת לתיקון.
לגבי הדור הזה, מסביר הרב שמשון רפאל הירש, כי דור המבול חי מתוך אובדן של כל נקודת יחס מוסרית. המושג של שיתוף פעולה, חמלה, אפילו משפחה – כולם התפוררו לחלוטין ולא נותר אלא להרוס ולבנות מחדש. כאשר הרוע הופך לערך ואין שמץ של מוסריות בסיסית, אין מקום עוד לתיקון מתון, ונדרש חורבן טוטאלי לשם התחלה מחדש.
תיקון הדרגתי מתוך שמירה על דרך ארץ
אך היהדות מלמדת אותנו שאין הכרח לבחור בדרך זו. יש דרך שנייה – דרך שמירה על אורח חיים מוסרי, גם כשמסביב ישנם כוחות של רוע ושחיתות. הדרך הזו היא דרך גאולה שנבנית מאמונה בערך של כל מעשה טוב, אפילו הקטן ביותר. בספר "נפש החיים", מביא רבי חיים מוולוז'ין כי "עיקר האדם הוא 'הצנע לכת עם אלוקיך'": מעשים שקטים, של שמירה על יושר, כבוד הדדי וחסד הם יסוד האמונה והם אלו שבונים מציאות של גאולה ולו בקנה מידה אישי. כאשר כל אחד שומר על דרכי כבוד ויושר, גם כשאין סביבו תמיכה חברתית, הוא מהווה אבן בניין לתיקון העולם.
במסכת אבות, נאמר: "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", (אבות א', ב'). ההבנה היא שגם אם המציאות מראה תמונה עגומה, הבסיס הוא דווקא במעשים הקטנים והיום-יומיים, במילים טובות, במחוות אנושיות ובנאמנות לערכים. אותם דברים קטנים, אותם "שלושה עמודים", הם שמונעים את ההתדרדרות הכללית אל השחתה מוחלטת ומאפשרים לנו לחוות גאולה שנבנית מבפנים.
כוחו של הטוב הקטן
המסר הזה רלוונטי במיוחד בעידן שבו נדמה לעתים שהערכים הולכים ונשחקים. אנחנו מוצאים את עצמנו בעידן של פערים מוסריים גדולים, של ניסיונות להפוך כל דבר לניצול אישי, או כלכלי. עדיין, יש בידינו האפשרות לבחור בדרך של גאולה מתמשכת, מתוך עשייה טובה. כמו נח, שגם בדורו השחוק שמר על יושרו, כל אחד מאתנו יכול לבחור במעשים קטנים של חסד, בנאמנות לערכים, גם מול מציאות מורכבת.
בספר החסידות, מובא רעיון עמוק על כך שבזמן של חשיכה מוסרית, גם אור קטן יכול להאיר למרחק רב. במעשה טוב אחד של יושר, של עזרה לזולת, של אמת ושמירה על כבוד האדם, אנו יכולים ליצור נקודת אור קטנה, שמזכירה לנו את כוחה של גאולה שנובעת מתוך עשייה יום-יומית. הגאולה הזו לא מתרחשת בבת אחת; היא מתפתחת בקצב אטי, מתוך הצטברות של מעשים טובים ומאפשרת לנו להאמין שביכולתנו לשנות מציאות, לא בכוח ולא בחורבן, אלא במעשים של תקווה.
