למחרת החגים, באה השגרה הרגילה והעיפה סטירה מצלצלת לכל התקוות שמשהו יתחדש. שיחה עם לקוח מרתק הבהירה: אני צריכה לחדש בעצמי
החגים היו נפלאים. היה לי הרבה זמן למנוחה ולמשפחה, הספקתי לקרוא הרבה ספרים חדשים, הסנפתי את הילדים בלי סוף, פינקתי אותם במאכלים האהובים עליהם והיה לנו זמן איכות לשיחות ולביחד המשפחתי שלנו. השתדלנו לשמר את המסורת, להיות גם עם ההורים ולשמוח בחגים.
האמת, גם התעייפתי קצת מהחג-שבת-חג-שבת, אבל בסיכום, זה היה אחלה. זו גם הייתה תקופה של חשבון נפש עצמי על השנה שהייתה ועל השנה החדשה שנכנסה. בבוקר שאחרי החגים, התעוררתי וציפיתי שהכול יתחדש ושכל הבקשות והתפילות ייענו, אבל זה היה בוקר רגיל. אפילו קצת יותר מורכב מבוקר רגיל. הייתה בי איזו סערת רגשות, איך זה שכלום לא השתנה והעולם כמנהגו נוהג, בזמן שכל כך קיוויתי לאיזה שינוי שיתרחש, למשהו מפתיע שיקרה.
הוא סיפר שהוא גר בגרמניה, עבר לשם בעקבות האהבה, הוא מתעסק בנדל"ן. מדי פעם, מגיע לארץ, לבקר את המשפחה. פעם הוא היה דתי, היום נשוי לגויה ופתאום, אחרי 30 שנה בחו"ל, הוא מרגיש געגוע למסורת, לארץ, למשפחה, לחברים של פעם
באחת מהפסקות הקפה התיישבתי לי מתחת לעץ. בשולחן לידי, ישב איש, פניו העידו שמדובר באיש טוב. אני יודעת לאבחן תווי פנים. הוא היה שקוע בעיתון, שתה קפה שחור, אני הייתי עסוקה עם הקפה שלי, בודקת הודעות, משוטטת בפייסבוק והוא – עם העיתון. הטלפון שלו צלצל. הוא בדק מי זה ולא ענה. בפעם השלישית שהנייד צלצל, הוא ענה בחוסר חשק. לאיש מהצד השני, הוא אמר שהוא בפגישה ויחזור אליו מאוחר יותר. שקרן, חשבתי בלבי, עוד אחד מאותם מסננים.
הוא הסתכל עליי, כנראה הבין שהקשבתי לו.
פתאום, געגוע
"אני לא עושה את זה בדרך כלל", הוא התנצל, "אני פשוט חייב קצת שקט והטלפון לא מפסיק להטריד אותי".
"אז למה אתה לא משתיק אותו?", אני שואלת.
"אני לא יכול. יש שיחות חשובות שאני בכל זאת חייב לענות להן".
הסקרנית שבי הייתה חייבת לגלות מי האיש הזה שצריך שקט.
"אתה מהאזור?", אני שואלת.
"לא. קפצתי לבקר חבר ילדות שלי והייתי צריך קפה שיעיר אותי וגם קצת שקט".
לא רציתי להפריע לשקט שלו, אבל אז הוא פנה אליי והתעניין מי אני ומה אני עושה בחיי. סיפרתי לו בקצרה את קורותיי והייתי חייבת לדעת מי הוא. הוא סיפר שהוא גר בגרמניה, עבר לשם בעקבות האהבה, הוא מתעסק בנדל"ן. מדי פעם, מגיע לארץ, לבקר את המשפחה ואז הוא משתף אותי שהוא הגיע לחופשה ארוכה לחגים. פעם הוא היה דתי, היום נשוי לגויה ופתאום, אחרי 30 שנה בחו"ל, הוא מרגיש געגוע למסורת, לארץ, למשפחה, לחברים של פעם.
הוא רוצה לחזור חזרה וזה צעד קשה ומסובך. יש לו ילדים גדולים שחיים שם ואשתו לא בעניין והוא מרגיש שהוא לא יכול להיות שם יותר.
"חתיכת סיפור", אני חושבת לעצמי בקול. "אז מה תעשה?"
"אני לא יודע", הוא ממשיך לשתף אותי, "אני בן 60. אני לא רוצה להישאר במקום שלא טוב לי בו יותר. יש לי כסף, יש לי ילדים טובים ואישה ואני לא שמח בחיים שלי שם. אני לא רוצה את החיים האלה שבחרתי לעצמי. ואת? את מרוצה מהחיים שלך?"
אני מנסה לחשוב, אם בא לי לשתף אותו בהתלבטויות שלי, במחשבות על השנה החדשה, ברצון שלי להתחדש ואז הטלפון שלו מצלצל שוב. הוא עונה, מדבר בגרמנית אני לא מבינה את השיחה, אבל מנימת קולו זו נשמעת שיחה קשה. הוא מסיים את השיחה.
"זו השיחה שחיכיתי לה הייתי חייב לענות".
זמן להתחדשות
אני שואלת, אם הוא רוצה הפוך קטן. הוא שותה רק שחור.
"שחור זה של פועלים", אני מנסה להיות קצת קלילה.
"אני מת להיות פועל", הוא אומר לי.
"ואני מתה להיות ליידי", אני אומרת.
"אז תהיי", הוא זורק לעברי, "את יכולה להיות מה שאת רוצה, הכול תלוי בך, את מחליטה איך יראו החיים שלך ומי תהיי. אם את רוצה משהו, תלכי על זה, אל תפחדי. טוב, את לא נראית לי פחדנית, אבל אולי הססנית".
"ואתה", אני אומרת לו, "אתה לא עושה מה שאתה באמת רוצה…"
"נכון. אני טוב בלתת עצות לאחרים. בעצם לא. אם אעשה את מה שאני רוצה, אני אפגע באנשים שאני אוהב. אני לא יודע מה להחליט".
הוא איש טוב. צדקתי באבחנה שלי.
"אבל את", הוא אומר לי, "משהו בך רוצה שינוי. אני מרגיש, בלי שאמרת כלום".
אימאל'ה, נבהלתי, האיש קורא מחשבות.
הייתי חייבת לחזור לעיסוקיי, על אף ששיחתנו נעמה לי. הוא הבטיח להתקשר לספר לי מה החליט, כשיחליט. בינתיים, הוא חוזר לגרמניה ואני חוזרת למחשבות שלי.
"תפסיקי לחשוב", הוא נוזף בי, "תעשי. אל תשכחי שאת אחראית למה שיקרה בחיים שלך. תחליטי ולכי על זה בכל הכוח. האושר שלנו הוא הבחירה שלנו ועכשיו, אחרי החגים, זה זמן מצוין להתחדשות ולשינויים. את בטח מכירה את השיר 'אחרי החגים יתחדש הכול…'".
"מצחיק", אני אומרת לו "בדיוק חשבתי על זה שקמתי הבוקר והכול רגיל, כלום לא התחדש".
"זה תלוי בך. אני מזכיר לך, תחדשי בעצמך".
