אנדרטאות או מצבות זיכרון אינן המצאות בנות ימינו כבר בירושלים הקדומה, נשא ישעיהו הנביא נאום אופטימי ובו בשורה לסריסים: "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם… אשר לא יכרת"

ימי הזיכרון, אשר מצוינים מדי שנה, ממשיכים מסורת ארוכה של העם היהודי, עם עתיק יומין, אשר בכל אלפי שנות קיומו זוכר ולא שוכח. זוכר את שעבוד ויציאת מצרים, את ימיה המפוארים של המלכות העברית, את אורך הגלות על נוראותיה ואת מלחמת התקומה, זו שטרם באה אל קצה.

אחת הדרכים לנצור את הזיכרון לאורך השנים הוא הקמת אנדרטאות. אנדרטאות או מצבות זיכרון אינן המצאות בנות המאה ה-20. כבר בירושלים הקדומה, נשא ישעיהו הנביא נאום אופטימי ובו בשורה לסריסים, אלו שלא זכו בצאצאים משלהם: "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם…אשר לא יכרת".

המושג "יד ושם" הושאל מנבואתו של ישעיהו ומשמש בהנצחת השואה.

אבשלום, בנו המורד יפה-התואר של המלך דוד, הקים עוד בחייו 'יד', הלוא היא מצבת זיכרון, שתנציח את שמו ואכן יהודי ירושלים לא שכחו את הבן המורד ושמו נזכר לדיראון עולם. את מצבת הקבורה אשר נבנתה בעמק המלכים שבירושלים, כאלף שנה אחרי שקיעת מלכות דוד, כינו ' יד אבשלום'. אבות היו נוהגים להביא את בניהם אל היד ולהתרות בהם – ככה ייעשה בבן סורר ומורה, שאינו שומע בקול אביו. המבקרים הרבים השליכו אבנים אל עבר מצבת הקבורה עד כדי כך שבמרוצת הדורות נוצר סביבה גל אבנים שכיסה חלקים גדולים ממנה.

האגדה מספרת, שבראש המצבה ניצבה יד מפוסלת באבן, הלוא היא ה'יד', אותה הקים אבשלום. המצביא הצרפתי, נפוליאון בונפרט, בביקורו בירושלים (שלא היה ולא נברא), ירה לעברה והפילה, באומרו:"יד שהורמה נגד האב, המלך – תיקטע! (יש להניח שאמר זאת בצרפתית…).

מי שרקם את האגדה אודות נפוליאון לא הבין, כמובן, את פשר המילה 'יד', שמשמעה כאמור מצבת זיכרון ולא יד של ממש. מצבת הקבורה נבנתה שנים רבות לאחר מות אבשלום והירושלמי אשר נקבר בה נטרד ממנוחתו פעם אחר פעם, כאשר הושלכו לעברו מטחי אבנים, על לא עוול בכפו…