לכל הממשלות בתולדות המדינה הייתה אופוזיציה. בגין היה אופוזיציונר מופת לממלכתיות. בשנה האחרונה, אופוזיציית נתניהו הייתה אופוזיציה למדינה
לצד הסיכומים של ממשלת בנט, מן הראוי לסכם גם את שנת כהונתה של האופוזיציה, שהייתה שונה בתכלית מכל אופוזיציה אחרת בתולדות המדינה. כן, גם משתי אופוזיציות שאותן הנהיג נתניהו, בטרם 12 שנות שלטונו, גרמו לו לאמץ את התפיסה ש"המדינה זה אני".
מאיר אריאל כתב פעם: "תודו שמפלגה שיורדת משלטון מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ. והלא כישלון חרוץ של מפלגת שלטון זה קודם כל רעת האזרח – משמע שאין טובת האזרח לנגד עיני המפלגות כמו היותן בשלטון".
הנה, המפלגה שירדה מן השלטון, לא רק מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ, אלא פועלת באופן אקטיבי להכשלתה, כולל הכשלת פעולות שמיישמות את האידאולוגיה שבה מנפנפת האופוזיציה. תופעה כזו לא ידענו בעבר.
מנחם בגין, שהיה ראש האופוזיציה במשך 29 שנים (עם הפסקה של שלוש שנים שבהן היה חבר בממשלת האחדות הלאומית, שקמה ערב מלחמת ששת הימים), הוא האיש שעיצב את דמותה של האופוזיציה בישראל. הוא הנהיג אופוזיציה לוחמת, קשוחה, מאתגרת, אבל אופוזיציה ממלכתית, עניינית ונאמנה.
במהלך מלחמת יום הכיפורים, לא השמיע בגין מילת ביקורת על המחדל שקדם לה. בדיון בכנסת, הוא אמר שלאחר שוך הקרבות יבוא הזמן לבירור יסודי, אך כעת, כולנו מאוחדים ומלוכדים סביב המטרה האחת – לנצח במלחמה. את נאום ראש האופוזיציה בדיון על השבעת ממשלת רבין הראשונה, פתח בגין באומרו: "בהתאם לנוהג הפרלמנטרי היפה, הבוקר נברך את יצחק רבין על הקמת ממשלתו ונאחל לו הצלחה בתפקידו. הערב, נצביע אי אמון בממשלתו".
בדיון על מבצע אנטבה, אמר ראש האופוזיציה בגין: "היום, אומר לראש הממשלה בשם האופוזיציה: השקפותינו שונות, אנו נמנים על מחנות שונים. בבית הזה, החופשי, עוד בוודאי יהיו ויכוחים בינינו, יסודיים, רציניים, אולי אף חריפים. אבל היום הזה, בכל לבנו נאמר: ראש הממשלה – כל הכבוד!"
הכאוס היה המטרה
האם אנו יכולים לדמיין דברים כאלה מפיו של ראש האופוזיציה נתניהו? כמובן שלא. הייתה זו אופוזיציה שהתייחסה לממשלה כאל אויב, שיש להילחם בו מלחמה טוטלית, עד כלות, בלי אמנת ז'נבה, בלי לקחת שבויים. לממשלה לא ניתנו מאה ימי חסד וגם לא מאה שניות של חסד. גם לא שנייה. ברגע שבנט נקרא להציג את ממשלתו, ועוד טרם אמר את המילה הראשונה, החלה התפרעות רבתי של ח"כים מן האופוזיציה, שנמשכה עד תום נאומו, וכך גם בכל נאומיו ובנאומי ח"כים מן הקואליציה. לא קריאות ביניים, אלא הפרעות והתפרעויות, גידופים וקללות ואלימות מילולית; פלא שלא הבעירו צמיגים. טרור אישי הופעל נגד ח"כי ימינה ובני משפחותיהם כדי לשבור אותם ולהביא אותם לפרוש מן הקואליציה. כל אלה, ללא שום מחלוקת עניינית, אלא רק מתוך דה–לגיטימציה לעצם כהונתה של ממשלה שלא–נתניהו עומד בראשה.
המעשה החמור ביותר היה הצבעת האופוזיציה באופן אוטומטי נגד כל הצעה של הממשלה, גם בהצבעות על חוקים לאומיים וביטחוניים מובהקים, בניגוד למסורת הפרלמנטרית בישראל ובלי "כאבי בטן". מאז ומתמיד, אופוזיציה מימין הצביעה בעד פעולות ימניות ואופוזיציה משמאל – בעד פעולות שמאליות. בסוגיות ביטחוניות, הכנסת התאחדה תמיד. הפעם, האופוזיציה התנגדה באופן גורף לכל הצעה ואפילו לחוק יו"ש, שהפלתו הייתה יוצרת כאוס במדינה. הכאוס היה המטרה. האופוזיציה נהגה על פי האסטרטגיה של לנין: כמה שיותר רע למדינה – טוב יותר למפלגה. נתניהו נהג כאותו פרח טיס שנשר מהקורס והצטרף למערך הנ"מ, בהצהירו: אם אני לא אטוס – אף אחד לא אטוס.
לכל הממשלות בתולדות המדינה הייתה אופוזיציה, שהציגה אלטרנטיבה מולה. לראשונה, פעלה כאן אופוזיציה למדינה. אופוזיציה שנהגה כמו אותה אישה במשפט שלמה שהציעה לגזור את התינוק לשניים. התינוק הוא מדינת ישראל. אני מקווה שהבוחר הישראלי ינהג במשפט הזה כשלמה.
