אצלנו בקשת רגילים להתעורר או להירדם לצלילי ירי. אימוני צה"ל הם תמיד חלק בלתי נפרד מן הנוף. בדרך כלל מדובר בפגזי טנקים או מרגמות. הפעם זה נשמע כמו נשק קל, בבודדת וצרורות; מעניין. גם ריח השריפות, הנולדות מתוך הירי, חבר של קבע. אבל הפעם הוא הורגש ממש קרוב; מוזר. קמנו להעיף מבט בחלונות, ועינינו חשכו מגובה הלהבות, שהאירו את פני כל השמים, רגע לפני עלות השחר. פנים מבוהלות שנפגשו תוך ריצה בשבילים, עיניים קרועות בתדהמה, שאלו בלי אומר: אצל מי? בדשא השכונה התבררה ולא התבהרה החידה הנוראה. הדרמה של החילוץ מתוך התופת זה עתה נסתיימה. בראשיתה עמדה הדרמה החדשה, הדוממת, הנאבקת. עוד רגע, עוד עשר דקות. עוד שעה. דמעות. לחישות. אנחות. בכי. שקט. תהילים. ובתווך – הצוותים, גוהרים על הילדים, מנסים לעשות את הבלתי אפשרי. רקמה אנושית אחת חיה מסרבת לתת לאחד מאתנו להיות הולך מעימנו. בעמל, מתיקים את רגלינו. עולים לבית הכנסת, כאיש אחד. גברים וילדים, טליתות ותפילין. נשים נערות ובנות גשומות עפעפיים מחלקות ביניהן את ק"ן פרקי התהילים. בחורה מן הבית השכן לאסון קופצת לרגע חזרה לזירה. הנה היא שבה: "ניתאי הלך".
קפיצת ראש עמוקה אל תוך ימי בין המצרים. אמש צמנו על ראשית חורבן. בסופם של שלושה שבועות אלה נתאבל על שריפת הבית, הראשון, גם השני. אצלנו כבר עומד באוויר ריחה החריף של שריפת בית, שאחזה גם בבית השכנים הצמוד. "אוי נא לנו כי הושברנו". רגילים אנחנו לגלוש מרחבת בית הכנסת אל חופות ילדינו שיחיו. הפעם, מבכי תהילים של "ממעמקים קראתיך", מתפילת מנחה של זעק חרישי, של "אנא א-ל נא רפא נא לה", אנחנו נשפכים אל הרחבה ולא עוד. מחכים לניתאי, ללוותו לדרכו האחרונה, מתוכנו – למנוחת עולמים; גם סוג של חופה, של התאחדות מוחלטת, אחר ירידה לעולמנו לשבע שנים, מלאות נוכחות של טוהר.
כמעט יובל שנים מפריד בין גילו של ניתאי ובין זה של סופדיו, ייבדלו לחיים ארוכים. אבל איש מביניהם אינו יכול לכבוש את בכיו הבלתי נדלה. "ניתאי, חבר שלי", פונה אליו הרב אלעזר, רבה של קשת. הכל מתארים לב זהב, נשמה של מלאך, בבואו לכאן ובצאתו מכאן. "מרגע שנולדת, אי אפשר היה שלא להבחין בפניך הקורנות", סופד אבא יעקב לבנו הגדול. "גם בבוקר, כאשר הרמתי אותך", מתארת אמא איילת את רגע הפרידה האחרונה מאוצרה, "חשתי שאתה לא משהו אחר אלא מלאך אמיתי". באוזניים זרות יכול הביטוי הזה להישמע כקלישאה שלאחר המוות. אבל אצלנו בקשת הייתה לניתאי מין נוכחות שבילים של ילד יפהפה, טהור עיניים, שרק פגשת את מבטו – וכבר חשת רצון להיות קצת יותר טוב.
לנגד עיניו של מנהל תלמוד תורה "הצבי", בית הספר של קשת, מרחפת דמותו של רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרה הרוגי מלכות בידי הכובש הרומאי: "מיד נשרף וספר תורה עימו". היית ספר תורה, בוכה הרב אביה, חי ונושם, אוהב תורה… ושוקולד, שהיית בא לבקש בהשפלת עיניים. בתוך בית האבלים עובר מיד ליד ארנקו של ניתאי, מלא במטבעות שאסף כל החיים מכל אוהביו. לכל ילד יש כזה, אבל של ניתאי הכיל חלום נצחי: לקנות לעצמו ספר תורה אמיתי, כמו של בית כנסת.
בתום יום באורך נצח מעריבה השמש מעל הגליל, מושבו של התנא שנתן את שמו לניתאי, אהוב הכל. "ניתאי הארבלי אומר: … אל תתייאש מן הפורענות". ארבע מילים, תמצית נשימתם של ההורים בשעות אלה, שבהן ליבם נחלק בין ים מתוק לים מלוח, בין התייחדות האבל לזירת המאבק על חייה של אליה. הקשת, מקשה אחת של תפילה.
אפרת בדיחי, קשת.
לתרומות אנא פנו אל מזכירות קשת, 6960511, או ישירות אל המזכיר מנחם אורבך 052-3225980, משמיים תבורכו!
