אחרי פסח, רצתי מהר לחפש את חירותי באוויר האביב, בשמים הכחולים ואז נזכרתי בימי הזיכרון הבאים עלינו ומצב הרוח ירד לחצי התורן, גם בגלל עוול שנעשה לי השבוע

עוד לא הספקתי להתאושש מפסח, תכננתי לצאת מיד אחרי החג לחירותי, לנשום אוויר של אביב, ליהנות מים ושמים כחולים ולשמוח. רק שכחתי שבעודי מנסה להכניס את כלי הפסח לארונות ולהיפטר משאריות המצות, שעושות המון לכלוך ופירורים במטבח, כבר מתחילים אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ומיד אחריהם, יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה. איך אצא לחירותי, כשהאווירה מסביב כל כך כבדה ועצובה?

אני לא אוהבת ימי זיכרון, מודה, קשה לי עם כל העצב הזה על ההמונים שקיפדו את חייהם. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני חיה בצל האבל והשכול והזיכרונות. העצב מעורבב בחיי עם השמחות, אבל ימי הזיכרון, יש בהם קושי מיוחד, לחשוב על 6 מיליון יהודים שנכחדו בשואה, או על כל חללי מערכות ישראל, זה נורא.

החיים הפרטיים שלנו מורכבים ואם חושבים על כל האסונות הלאומיים שחווינו כעם, אפשר להשתגע. בכלל, משגע אותי לראות חוסר צדק, אנשים רעים וכפויי טובה, חסרי סבלנות, קנטרנים קנאים, צרי עין. מאיפה כל הרוע הזה שממלא אותם?

השבוע, נפגעתי מאוד מאדם שהיה קשור אליי. הוא פגע בי פעמיים ולא התנצל על כך. זה הפיל את מצב רוחי, נפגעתי, הרגשתי את כפיות הטובה של האנשים, הרגשתי שנעשה לי עוול. בחיים נעשות הרבה עוולות. לפעמים, זה אנחנו שאשמים, אבל לא תמיד זה באמת תלוי בנו. כשמישהו פוגע לנו בלב, בנפש שלנו, אז האכזבה גדולה. אני תמיד מוכנה לקבל התנצלויות. אני מאמינה באנשים שמתחרטים ומבקשים סליחה, אבל בכאלה שלא מצטערים, או כאלה שלא סולחים, גם אתם קשה לי. אז עוברת בי המחשבה, אסור לתת אמון באף אחד, חברים יש רק ב"אגד", אסור לסמוך על אף אחד. התמלאתי בהרבה כעס ותסכול מהסיפור הזה, קיוויתי שדברים יסתדרו בדרך אחרת. טעיתי.

ממשיכה להאמין

בסופו של יום, למרות שהסיפור הכאיב לי, הבנתי שיש שם מסר, שיש לי הרבה מה ללמוד על עצמי, על החיים, על ההתנהלות שלי בחיים. מניחה שאתם סקרנים לגבי המקרה, אבל לא אוכל לפרט. רק רוצה להעביר את המסר שלי בשבוע הזה, של בין יום השואה ליום הזיכרון. על אף האכזבה שלי מאותו אדם, לרגע, חשבתי שאלחם, שאפגע בו חזרה, אבל זו לא אני. אז אני ממשיכה להאמין באנשים ולחפש את הטוב, לעזור, לעשות חסד ולסלוח, גם אם לא תמיד יעריכו את זה. אני ממשיכה לדבוק בטוב של החיים, גם כשהם לא תמיד מאירים פנים ולא הוגנים.

הרבה אסונות חווינו כעם, אבל גם הרבה ניצחונות, לאורך ההיסטוריה. גם בחיי הפרטיים, חוויתי אתגרים, אכזבות, אבל אני יודעת שהזמן נזיל ואסור לבזבז אותו על טינה והחיים, הם כמו גלגל ענק – יום אחד אנחנו בפסגה, יום אחר עלולים לצנוח למטה. תמיד לזכור מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים.

אני אמשיך לדבוק בטוב ולהאמין שמה שקורה, קורה לטובה ושאנשים מיסודם טובים הם ואלה שפחות, כנראה אלו תלאות החיים שהביאו אותם להיות כאלה. לעד נזכור את אלה שאינם עוד ונתפלל שלא נדע עוד מצרות. ניקיתי מלבי את פירורי המצה, סלחתי, אבל כנראה שרק ביום העצמאות אצא לחירות אמתית. בינתיים, מאחלת לכולנו רק טוב.